"הערעור נדחה... זאת בכפוף להצהרת באת-כוח המדינה בדבר אפשרותה של המערערת 1 להגיש בקשה חדשה עוד כשנתיים, שתישקל בחיוב על ידי המשיבים בהעדר שינוי נסיבות לחובתה". במילים יבשות אלה סיכם בג"ץ ביום 25.12.2019 את סיומה החיובי של סאגה רבת שנים, בה נחשפה במלואה ערלות לבו של משרד הפנים בטיפול במקרים הומניטאריים.
המדובר באישה, כיום בת 61, במקור מהגדה המערבית, אשר נישאה באמצע שנות התשעים לאלמן תושב ירושלים המזרחית. מאז היא מתגוררת בעיר כחוק – אך רק באמצעות היתרי שהייה מתחדשים המונפקים על ידי הצבא, ומשכך היא אינה נהנית מזכויות סוציאליות, חרף העובדה שהיא חיה ומקיימת את משפחתה בעיר זה למעלה משני עשורים.
סמוך לאחר נישואיה, בשנת 1996, הגישו בני הזוג בקשה לאיחוד משפחות עבור האישה – הליך, שלו היה מתנהל כהלכה על ידי משרד הפנים, היה מסתיים, על כל שלביו, תוך כחמש שנים, ולאישה היה ניתן מעמד קבע בישראל. ואולם, מסיבה בלתי מוסברת, משרד הפנים אישר את קבלתה להליך רק בשנת 1999, שלוש שנים לאחר הגשת הבקשה, ורק אז החלה האישה לקבל היתרי שהייה בישראל. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 2000, נפטר בן זוגה מסרטן, והיא נותרה לטפל לא רק בשני ילדיהם הפעוטים אלא גם בשניים מילדיו החולים מנישואיו הקודמים. משרד הפנים, כדרכו, הפסיק את ההליך המדורג בעקבות התאלמנותה וסירב להמשיך ולתת לה היתרי שהייה.
רק בעקבות עתירה שהגישה האישה לבג"ץ (בג"ץ 8444/01), הובא עניינה בפני ועדת חריגים לעניינים הומניטאריים במשרד הפנים; ואולם בשנת 2002 החליטה הוועדה כי אין להעניק לאלמנה מעמד בישראל. העתירה נותרה תלויה ועומדת בעוד משרד הפנים שב וביקש ארכות בשל עבודת מטה שקיים לגיבוש נוהל למקרים כגון דא. בשנת 2006 פורסם לבסוף "נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים". כשנה וחצי לאחר מכן, במסגרת העתירה, החליט בג"ץ כי עניינה של האישה וילדיה יובא בפני ועדה הומניטארית אחרת, זו שהוקמה בשנת 2008 מתוקף "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), התשס"ג-2003".
במרץ 2009 החליטה הוועדה כי לאישה יינתנו היתרי שהייה מתחדשים עד שילדיה יגיעו לבגרות. לאחר כשנה נוספת, במרץ 2010, התקיים לבקשת העותרים דיון בעתירה – נוכח החשש לגורלה של האישה משיגיעו ילדיה לבגרות. ואולם, פסק דין שניתן שהותיר את החלטת הוועדה על כנה, בקובעו כי "אין בהיתרי השהייה כדי לגרוע מזכויותיה או ממאמציה של העותרת לקבל מעמד קבע. יתכן אף, מבלי להביע כל עמדה בעניין זה, כי מעבר הזמן עשוי להיזקף לזכותה".
משהלך והתקרב המועד בו היה עתיד בנה הצעיר להפוך לבגיר, הגישה האישה באפריל 2014 בקשה הומניטארית למעמד בישראל ללא תלות בגיל ילדיה. בנובמבר 2014 נדחתה בקשתה זו. בינואר 2015 עתרה האישה לבג"ץ נגד ההחלטה. בו ביום החליט בית המשפט להקפיא את הטיפול בעתירה עד להכרעה בעתירות שהיו תלויות ועומדות אותה עת ועניינן אחד – שדרוג מעמד של מי שבקשות לאיחוד משפחות הוגשו עבורם קודם לכניסתו לתוקף של חוק האזרחות והכניסה לישראל. לימים, בשנת 2016,
החליט שר הפנים במסגרת עתירות אלה ונוספות, לשדרג את מעמדם של כ-1,500 פלסטינים שבקשתם לאיחוד משפחות הוגשה בטרם נכנס לתוקפו חוק האזרחות והכניסה לישראל.
ואולם, האישה נותרה מחוץ למעגל "המשתדרגים", שכן החלטת שר הפנים לא חלה, בין היתר, במקרה כשלה, של מי שעברו למסלול ההומניטארי בשל פקיעת הקשר הזוגי. בהעדר פיתרון אחר, שב עניינה של האישה להידון במסגרת עתירתה משנת 2015, ולמוקד לא נותרה ברירה אלא לבקש, במסגרת זו, כי עניינה של האישה יובא מחדש בפני הוועדה ההומניטארית, אשר
על פי משרד הפנים במענה ל
דרישה כללית של המוקד, מתחשבת בנסיבות בהן הוגשה בקשה "לפני סוף שנת 2003 והמבקש שהה בהליך איחוד משפחות לפני קרות האירוע אשר הפסיק את ההליך". בגלותה ערלות לב החוטאת לתפקידה, גם הפעם דחתה הוועדה ההומניטארית את בקשת האישה למעמד, והחליטה שהיא תמשיך לקבל היתרי שהייה מתחדשים. משכך, קבע בג"ץ כי יש לדון בעניינה במסגרת הליך עדכני, והעתירה נמחקה.
וכך נאלץ המוקד לעתור שוב בדרישה שיינתן לאישה מעמד בישראל, והפעם לבית המשפט המחוזי שהנושא הועבר לסמכותו (עת"ם 23917-09-18). על אף חוסר הסבירות של עמדת משרד הפנים, שטען שאין לתת לאישה מעמד משום שחל עליה חוק האזרחות והכניסה לישראל, קיבל בית המשפט עמדה זו ודחה ביום 18.6.2019 את עתירת המוקד.
על כך
ערער המוקד לבית המשפט העליון ביום 11.7.2019. בערעור טען המוקד כי בית המשפט המחוזי טעה בבוחרו שלא להתערב בהחלטת משרד הפנים להותיר את האישה בלא מעמד בארצה. המוקד שטח בערעורו את השתשלות העניינים במקרה, והדגיש כי מדובר ב"אישה מבוגרת, אלמנה, שגידלה לאורך השנים ילדים חולים, וחיה בירושלים מזה רבע מאה, [וחרף זאת] נותרת תלויה בהיתר צבאי לצורך חייה בעיר". המוקד הדגיש כי עמדת משרד הפנים היא מקוממת ופוגעת בזכותם של האישה ושני ילדיה תושבי הקבע לחיי משפחה, ובזכויות הסוציאליות הבסיסיות של האישה. המוקד טען בנוסף, כי שיקולים הומניטאריים "הם שיקולים כבדי משקל והם אינם בגדר לפנים משורת הדין", וכי נדרש פתרון של קבע במקרה זה, "אשר יאפשר לה להמשיך ולסיים בכבוד את חייה בביתה ובחיק משפחתה בישראל".
ב
דיון שהתקיים ביום 25.12.2019, לחצו שופטי העליון על המדינה לשקול לתת לאישה מעמד "במועד סביר בעתיד" בשל "הצטברות של נסיבות". כפי שאמר השופט פוגלמן בדיון, "אם לא בתיק שכזה אז אימתי?". בעקבות זאת, מסרה נציגת המדינה בדיון: "כעניין שבמחווה ובשים לב להערות כבודם ולמכלול הנסיבות המורכבות תוכל המערערת להגיש בקשה חדשה בחלוף שנתיים מהיום שתישקל בחיוב וזאת בהעדר שינוי נסיבות".
וכך, לאחר שנים של תלאות וגלגולים בוועדות "הומניטאריות" של משרד הפנים ובבתי המשפט, הגיעה הפרשה לסיומה ההולם והמתבקש.
