ביום 20.9.2010 הגיע צעיר תושב בית לחם לגשר אלנבי, בכוונה לצאת לירדן ומשם לתימן, מקום בו התקבל ללימודי רפואה. האוניברסיטה דרשה מהתלמיד להגיע ללימודים לא יאוחר מיום 20.10.2010. אולם, בהגיעו לגשר אלנבי, מנעו הרשויות הישראליות את מעברו לירדן, בטענה כי קיימת "מניעת שב"כ" ליציאתו. בהתאם לנוהל המעודכן ל
"טיפול בבקשות תושבים פלסטינים לבירור קיום מניעה ביטחונית ליציאתם לחו"ל" הגיע הצעיר למת"ק והגיש השגה כנגד מניעת יציאתו לחו"ל. נוהל זה נולד בעקבות
עתירה עקרונית שהגישו המוקד וארגונים אחרים, נגד הפגיעה בחופש התנועה של פלסטינים שסומנו כ"מנועי שב"כ", בין השאר, בהגיעם למעברי הגבול בדרכם לחו"ל. מקרה זה משקף את אחת הבעיות המרכזיות בנוהל – אין בו מענה למקרים דחופים. הטיפול בהשגה על מניעת יציאה אורך 8 שבועות לכל היותר, על פי הנוהל.
בראשית אוקטובר פנה המוקד לראש מת"ק בית-לחם, בבקשה לזרז את הטיפול במקרה הדחוף. בינתיים חלפו הימים, ומענה אין. מפאת הדחיפות, ומתוך תקווה כי ניתן יהיה למנוע הפסד של שנת הלימודים כולה,
עתר המוקד לבג"ץ, בדרישה שהצבא יתיר את יציאתו של הסטודנט לירדן, וכן שיציג את הסיבה לסירובו.
בתגובה לעתירה נמסר מהפרקליטות כי לטענת גורמי הביטחון, "העותר עומד בקשר עם פעילי טרור וקיים חשש כי יציאתו לחו"ל תפגע בביטחון האזור". כלומר, סירובו של הצבא להתיר את יציאת הצעיר, סירוב שעשוי לשנות את מסלול חייו מן הקצה אל הקצה, אינו מבוסס על סכנה ביטחונית העולה ממעשיו שלו עצמו, אלא ממעשיהם של אחרים. בתגובה טען המוקד, בין השאר, כי אביו של העותר הוחזק בעבר במעצר מינהלי, ולכן אין לתמוה על כך שהעותר מקיים "קשר" עם אנשים שלטענת הצבא הם פעילי טרור. הצעיר עצמו, לעומת זאת, לא נעצר ולא נחקר מעודו, ואף יצא לירדן שנה קודם לכן, מבלי שנתקל בכל בעיה.
בתום הדיון בעתירה, ולאחר שעיינו ב"חומר החסוי" בעניינו של העותר, הודיעו השופטים כי הם מוצאים טעם להתנגדות הצבא, אולם חושבים ש"לא צריך לסגור את הדלת", והורו למדינה לשקול את עניינו של העותר פעם נוספת בתוך שנה, בכפוף לכך שלא יצטבר חומר ביטחוני בעניינו במהלך תקופה זו. בצעד חריג החליטו השופטים להשאיר את העתירה תלויה ועומדת, תוך שהם קובעים כבר עתה דיון בנדון לחודש ספטמבר 2011, על מנת שהעניין יובא בפניהם שוב, אם ההתנגדות ליציאתו תיוותר בעינה. 
