שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ

מעבר בין עזה לגדה ולהיפך



       שני הצדדים רואים בגדה המערבית וברצועת עזה יחידה טריטוריאלית אחת, ששלמותה ומעמדה יישמרו במשך תקופת הביניים.
הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, סעיף XI

בעשרים וחמש השנים הראשונות לכיבוש, יכולים היו תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה לעבור באופן חופשי למדי בין שני חלקי השטחים הכבושים, דרך ישראל, מכוח היתרים כלליים שהצבא הוציא לכניסה ויציאה מהשטחים. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1988 חל שינוי במדיניות ישראל. תחילה בוטלו היתרי הכניסה הכלליים וכתוצאה מכך חויבו התושבים הפלסטינים, שרצו לעבור מאזור אחד למשנהו, לבקש היתרי כניסה אישיים מהמפקד הצבאי בכל אזור. בפברואר 1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, שינתה ישראל את הצו המתיר יציאה מהשטחים. בוטלו היתרי היציאה הכלליים והתושבים הפלסטינים של הגדה המערבית ועזה נדרשו לבקש היתרים אישיים על מנת לצאת מאזור מגוריהם. ביטול היתרי היציאה הכלליים סימן את תחילתה של מדיניות הסגר הישראלית. ב-1993 הוציא מפקד הצבא צו נוסף, המבטל את היתרי היציאה האישיים. צו זה, שחודש באופן עקבי, קיבע הלכה למעשה את ה"סגר כללי" על השטחים, אשר מאז לא בוטל.

שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, למרות הנתק הפיזי ביניהם, היוו יחידה פוליטית אחת עוד קודם לתהליך השלום - בשל הזהות הלאומית המשותפת לתושבי שני החלקים וההיסטוריה המשותפת לפני 1948, וכן בשל תהליכי אינטגרציה שעברו שני האזורים מאז תחילת הכיבוש בכל תחומי החיים: קשרי משפחה, חינוך, תרבות וכלכלה. ישראל ניהלה את משטר הכיבוש בשני האזורים בצורה דומה ומתואמת, אולם רק במסגרת הצהרת הכוונות מ-1993, ומאוחר יותר בהסכם הביניים שנחתם בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית ב-1995 ("הסכם אוסלו"), הכירה בכך ששני החלקים מהווים יחידה אחת. כמו כן, בהסכם הביניים הוגדרה הרשות הפלסטינית כהנהגה הפלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית ושני החלקים יחד הוכרו כיחידה טריטוריאלית אחת, בה עתידה להתממש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.

בית המשפט העליון קיבע עיקרון זה בפסק הדין בעתירת המוקד בעניין עג'ורי (בג"ץ 7015/02) כשקבע, שהעברה כפויה של תושבי הגדה המערבית לרצועת עזה אינה גירוש אלא תיחום מגורים באותו אזור כבוש, כפי שהוגדר בסעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית. היות שכך, זכאים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה לחופש תנועה בין שני החלקים, על כל המשתמע מכך. זכות יסוד זו, המקבילה לזכותו של אזרח לנוע בחופשיות במדינתו שלו, מעוגנת היטב במשפט הבינלאומי ההומניטארי, במשפט הבינלאומי לזכויות אדם ובדין החוקתי הישראלי. הזכות לחופש התנועה ניתנת להגבלה מטעמי ביטחון. אולם, הטלת הגבלות גורפות, בלתי מידתיות ובלתי סבירות על חופש התנועה - כפי שהן מוטלות בפועל על ידי ישראל מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, בכל הנוגע למעבר בין עזה לגדה - מהווה הפרה בוטה של הדין הבינלאומי והישראלי. כאן המקום לציין כי בכל הקשור למעבר פלסטינים בין רצועת עזה לגדה המערבית ולהיפך, ישראל שולטת רק על המעטפת של החלקים, כלומר, בהיעדר צו לתיחום מגורים, ישראל יכולה רק להגביל את הכניסה לישראל לצורך המעבר בין שני חלקי השטחים, ולא את עצם המעבר בין שני חלקי השטחים הפלסטיניים, כך לעמדת המוקד.

החובה לאפשר את המעבר בין עזה לגדה נובעת גם מהזכות המוכרת במשפט הבינלאומי הפומבי כזכות-המעבר; מדינה מחויבת לאפשר מעבר בתחומה לנתינים זרים המבקשים להגיע למדינה אחרת, כאשר המעבר נחוץ אך אין בו כדי לפגוע במדינת המעבר. חובה זו מתקיימת גם אם קיימות חלופות למעבר. טריטוריה מפוצלת, דוגמת הטריטוריה הפלסטינית, היא בין המקרים שתרמו להתפתחות עיקרון זכות-המעבר.

כחלק מתהליך השלום הוסכם בין הצדדים על מעבר, בשטח ישראל, בו יוכלו פלסטינים לנוע בחופשיות בין הגדה לרצועה. באוקטובר 1999 נפתח לראשונה אחד הנתיבים של ה"מעבר הבטוח". על פי ההסכם נדרשו הרוצים לעבור במעבר להיתרים ישראליים, ו"מנועי כניסה" הורשו לעבור רק באוטובוסים מאובטחים. "המעבר הבטוח" פעל כשנה אחת בלבד. עם תחילת האינתיפאדה השנייה סגרה ישראל את המעבר ופעילותו לא חודשה מאז.

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשלהי שנת 2000, מגבילה ישראל את המעבר בין הגדה לרצועה אף יותר מבעבר. פעמים רבות מוטל סגר מוחלט, שלא מאפשר כלל יציאה או כניסה לגדה ולרצועה, ולעיתים מחליטה ישראל למנוע באופן גורף את מעברם של בני גילאים מסוימים בין שני החלקים. כמו כן, לכתובת המגורים הרשומה במרשם האוכלוסין תפקיד מכריע בהגבלות על חופש התנועה - בהסכם אוסלו הועברו סמכויות ניהול מרשם האוכלוסין של תושבי השטחים לידי הרשות הפלסטינית, ובתוך כך הסמכות לעדכון המען הרשום. על מנת להבטיח כי בידי ישראל יימצא העתק מדויק של מרשם האוכלוסין הפלסטיני, נקבע כי על הצד הפלסטיני לעדכן את הצד הישראלי בדיעבד על כל שינוי שערך במרשם, אך המרשם שבניהול הרשות הוא המרשם הקובע. ראוי לציין שאין התייחסות מיוחדת בהסכם אוסלו לשינוי מען בין רצועת עזה לגדה המערבית. בשנת 2000 החליטה ישראל "להקפיא" את עדכון הכתובות בין רצועת עזה לגדה בהעתק מרשם האוכלוסין שבידיה, כחלק ממגמה כללית ליצירת הפרדה בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית. המידע הרשום באותה עת הוקפא בלא אפשרות לשנותו, לתקנו, או לערער על נכונותו. נוצר פער בין העתק המרשם המצוי בידי ישראל למרשם הפלסטיני המקורי, ופלסטינים המתגוררים בגדה אך כתובתם הרשומה ברצועת עזה, או להיפך, נעצרים כ"שוהים בלתי חוקיים". למעשה, מגבילה ישראל את תנועתם של פלסטינים על פי מקום מגוריהם הרשום בהעתק המרשם שבידה, ללא קשר למקום בו הם מתגוררים בפועל.

במשך השנים עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ פעמים רבות, בדרישה להסיר הגבלות תנועה פרטניות שהטילה ישראל על מעבר פלסטינים בין שני חלקי השטחים הכבושים. העתירות שהוגשו עסקו, בין היתר, במעבר לצורך בדיקות רפואיות, לצורך ביקור מגורשים וביקורי משפחות או ללימודים באוניברסיטה, וכן במקרים בהם נדרש המעבר כתוצאה משינוי מקום מגורים. רבות מן העתירות הללו התקבלו והגבלות התנועה הוסרו.

במרץ 2006 הגיש המוקד עתירה עקרונית בעניין הגבלות התנועה הגורפות שמטילה ישראל על פלסטינים במעבר בין רצועת עזה לגדה. העתירה נמחקה, שכן בית המשפט העליון סירב לדון בה לגופה, בטענה שהעתירה תוקפת מדיניות כוללנית.



[email protected] (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב