מדיניות הריסות הבתים שמבצעת ישראל בשטחים כוללת, בין היתר, הריסות או אטימות של בתים כפעולות עונשיות, בגין מעורבות של מי מדיירי הבית במעשי אלימות, או חשד במעורבות כזו. זאת, על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, המאפשרת למפקד הצבאי שיקול דעת נרחב בהחלטה האם להרוס או לאטום מבנה או חלק ממנו. ההריסה על פי תקנה זו, למרות אופיה הדרקוני, איננה נעשית בצו שיפוטי ודי בהחלטה של המפקד הצבאי כדי לבצעה.  כן היא איננה באה במקומה של ענישה פלילית, אלא בנוסף לה, והחמור מכל - הנפגעים העיקריים ממנה הם דיירי הבית הנהרס, ולא האדם אשר לו מיוחסים מעשי האלימות (הוא עצמו נהרג, או צפוי, ברוב המקרים, לתקופת מאסר ממושכת). מדובר, אם כן, בצעד של ענישה קולקטיבית, המנוגד לעקרון היסוד שאין מענישים אדם בגין מעשים שלא הוא ביצע. הוראות תקנה 119 מנוגדות גם לכללי המשפט הבינלאומי החלים בשטח הנתון בתפיסה לוחמתית, השוללים הריסת רכוש פרטי או ציבורי, למעט במקרים בהם פעולות צבאיות מחייבות את ההריסה (הריסת בתים כשיטת ענישה איננה מהווה "פעולה צבאית"). כן אוסרים כללים אלה במפורש ענישה קולקטיבית של אוכלוסייה הנמצאת תחת כיבוש, מעשי תגמול כלפיה,  ושימוש באמצעי הפחדה.

להוציא מקרים בודדים, דוחה בג"ץ את העתירות המוגשות נגד הריסות הבתים ובוחר שלא להתערב בעמדת כוחות הביטחון כי ההריסה הינה אמצעי הרתעה מפני ביצוע מעשים דומים. עם זאת, הביאו עתירות אלה במהלך השנים את בג"ץ לקבוע סייגים לשימוש בשיקול הדעת הנרחב הניתן למפקד הצבאי, בהטילו עליו חובות הכוללות, בין היתר, הוצאת צו הריסה מפורט בו מצוינות הסיבות להריסה, היקפה, ומקור הסמכות לה; מתן זכות שימוע לדיירי הבית מבעוד מועד ומתן האפשרות לעתור לבג"ץ בעת הצורך; והחובה, המוטלת על היועץ המשפטי לגדה המערבית, לנמק בכתב החלטה ששללה קיום זכות השימוע טרם ההריסה.

למרות פסיקות בג"ץ בעניין, מבוצעות רבות מההריסות ללא שמוצא צו הריסה, ללא מתן אפשרות למשפחה להשמיע את טיעוניה כנגד ההריסה, ללא מתן זמן להוצאת חפצים מהבית ותוך גרימת נזק לסביבתו ולבתים סמוכים.