פ ס ק - ד י ן

המשנה לנשיא מ' בן-פורת

המקרה שבפנינו אינו שונה שוני מהותי מזה שנדון בבג"צ 147/81 (לא פורסם - צורף לתיק). כאן כמו שם שהה העותר מחוץ לאיזור יהודה ושומרון - תחילה בעיראק ואח"כ בסעודיה - מאז 1976. משך תקופה זו הוא לא בקר באיזור ולו אך לבקור בודד אחד, זאת חרף העובדה - בה מודה ב"כ העותר - שעד 1981 (ואולי אף 1983) היו לו חופשות במסגרת מקום עבודתו. יתרה מזו, תחילה אמנם טרח העותר לבקש הארכת תוקפו של היתר היציאה, אולם בקשתו האחרונה שהיתה בשנת 1983 סורבה.

בנסיבות אלה היה עליו לתקוף את הסרוב בסמוך לו, במקום לחכות שנים בחוסר מעש. זאת ועוד, מהודעת המשיבים נמצאנו למדים שאשתו (תושבת האיזור), אותה נשא בחו"ל בשנת 1984, נמצאת כמעט כל הזמן מחוץ לאזור, ככל הנראה עם בעלה. כל אלה יחדיו מהווים תשתית מספקת כדי לקבוע שהעותר חדל להיות תושב של האיזור.

בבג"צ 147/81 הנ"ל היתה האשה במדינה זרה משך כעשר שנים וגם היא, כמו העותר, לא התאזרחה שם. על כך נאמר (מפי השופט ברק):

"המבחן שנקבע על ידי המשיבים למתן היתר של ישיבת קבע הוא מבחן של תושבות. במבחן זה לא עומדת העותרת... לענין זה אין כל חשיבות מכרעת לעובדה שהעותרת לא רכשה אזרחות קולומביאנית..."

אכן, העובדות פה ושם שונות, אך לא מהותית, ועל כן אותו דין חל גם כאן.

אשר על כן אנו דוחים את העתירה. ניתן היום, כ"ז באדר תשמ"ח (16.3.88).