בג"צ 106/86

1. מאג'ד נמר אלסואפירי
2. נג'אח שעבאן אסמעיל אלסואפירי

נגד

ראש המנהל האזרחי בעזה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[11.1.87, 9.6.86]



לפני הנשיא מ' שמגר, השופטים א' ברק, מ' בייסקי


התנגדות לצו-על-תנאי


עו"ד הגב' פליציה לנגר - בשם העותרים
עו"ד ראנטו יאראק - בשם המשיב

פ ס ק - ד י ן


הנשיא מ' שמגר

1. עתירה זו עניינה בקשה לאיחוד משפחה, קרי במקרה דנן הענקת רשיון כניסה לתוך אזור יהודה ושומרון לעותרת מס' 2, אשתו של העותר מס' 1, כדי לשהות בה שהות קבע.

2. כפי שעולה מן העתירה, העותר הראשון הוא תושב עזה והעותרת השניה היא ילידת העיר עזה שיצאה בשנת 1967, לפני המלחמה, יחד עם בני משפחתה מחבל עזה למצרים. העותרים נישאו ביום 22.2.84 בעת אחד מביקוריה באזור של העותרת ומאז נהגה העותרת לבקר מפעם לפעם בחבל עזה על יסוד רשיונות ביקור תקופתיים. כיום אינה שוהה באזור אחרי שהבקשה לצו ביניים נדחתה על ידי בית משפט זה, בהליך נפרד, ביום .24.2.86

הבקשה לאיחוד המשפחה הוגשה לראשונה ביום 9.5.85 והיא נדחתה ביום 9.8.85. בראשית 1986 נדחתה בקשה שניה שהוגשה מטעם העותרים על ידי פרקליטם המלומד.

3. טענת העותרים היא כי סירובו של המשיב נגוע בשרירות לב ובאי-סבירות מינהלית ויסודו בחוסר תום לב ובשיקולים זרים.

ביתר פרוט נאמר בעתירה:

13." העותרת תטען כי איזור רצועת עזה הפך, למעשה, למקום מושבה ולמרכז חייה, שכן היא שוהה באיזור, כמעט ברציפות, מזה שנתיים ורק קשיחות לשמה יכולה להכתיב את הסירוב לבקשתה להתאחד עם בעלה באיזור, במיוחד לאור העובדה שאין לאשה היכן לשהות מחוץ לאיזור כמפורט בסעיף 7 לעתירה.

...

15. העותרים יטענו שאין כל סיבה בטחונית ו/או אחרת כלשהי היכולה להיות להם לרועץ ולהצדיק את סירובו של המשיב להאריך את רשיון הביקור של האשה לקבל את בקשתה להתאחד עם בעלה באיזור.

16. העותרים יטענו כי החלטתו של המשיב לא להענות לבקשתם לאיחוד משפחות, הינה מנוגדת למשפט העמים המנהגי, כאמור, בסעיף ט"ז להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם מטעם האו"מ 1948 הקובע את הזכות לנישואין להקמת משפחה.

העותרים יטענו כי החלטת המשיב אינה עולה בקנה אחד עם ס' י"ב להכרזה הנ"ל הקובע: 'כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ לרבות ארצו, ולחזור לארצו'. אכן העותרת נולדה באיזור יצאה ממנו כילדה קטינה ואיש לא היה צריך לשאול לרצונה והיא חוזרת אליו כאשה נשואה לתושב האיזור".

עיקריה של תגובת המשיב הם אלו:

"מזה למעלה משנתיים נוהגת באיזור חבל עזה (כמו גם באיזור יו"ש) מדיניות לפיה נענים השלטונות לבקשת אחמ"ש רק במקרים נדירים וחריגים ביותר, בעלי אופי הומאניטרי בולט במיוחד, או כאשר יש לשלטונות עצמם ענין (בטחוני, מדיני, כלכלי או משקלי וכיו"ב) בבקשה.

בקשת העותרים אינה נופלת בתחומים אלה: אין למינהל האזרחי כל ענין משלו בבקשה, ובנסיבותיה - הבקשה היא סטנדרטית, וכמוה מוגשות מידי שנה מאות באיזור חבל עזה בלבד (ועוד אלפים, כפי שנמסר לי, באיזור יו"ש): המדובר בבני זוג אשר נישאו בפברואר 1984, בעת שכבר נהגה באיזור המדיניות לצמצם ביותר בהיענות לבקשות אחמ"ש. העותרת 2 היא תושבת מצרים, ואין היא או בעלה, העותר 1, רשאים ע"י נישואיהם לכפות על השלטונות להעניק לעותרת תושבות באיזור.

...

בעתירה טוענים העותרים כי הבקשה לאחמ"ש נדחתה ללא כל נימוק. הנני מבקש לטעון כי בשורש הטענה מצויה תפיסה מוטעית של נושא האחמ"ש. המדיניות היא למעט ככל האפשר במתן אחמ"ש, ולהעניק זאת רק במקרה בו קיימות נסיבות חריגות ביותר (או ענין מימשלי). יש איפוא צורך בטעם ובנימוק להעתר לאחמ"ש, ואילו הסירוב אינו אלא פועל יוצא מהעדר כל טעם לסטייה מן המדיניות.

לפי מיטב הבנתי על העותרים להצביע איפוא על טעם ראוי לאחמ"ש ואין עלי להצביע על טעם מיוחד לסירובי לסטות מן המדיניות".

(ההדגשה שלי - מ.ש.)

4. מאחר והנתונים העובדתיים והמשפטיים דומים ביותר לאלה אשר בהם דנות העתירות בג"צ 13/86 ובבג"צ 58/86, תחול גם על עניננו המסקנה המשפטית שהוסקה שם, קרי כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בשיקולי המשיב.

העתירה נדחית והצווים שיצאו בעקבותיה - בטלים.

השופט א. ברק


אני מסכים.

השופט מ. בייסקי


אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן היום, י' טבת התשמ"ז (11.1.87).