בהחלטה שרירותית, רשות האוכלוסין החליטה לשלול את היתרי השהייה של אדם בן 33 שחי בירושלים במשך עשרות שנים מכוח הליך "רישום ילדים" ממושך, לאחר שאמו נפטרה; בעקבות עתירת המוקד, בית הדין הוציא צו ביניים המונע את גירושו

פעמים רבות, המוקד מאתגר חוקים ונהלים שמפירים זכויות בסיסיות של תושבי ירושלים הפלסטינים. עם זאת, לעתים היעדרו של נוהל מוסדר הוא זה שמאפשר את ההפרה, כמו במקרה של רישום ילדים שמשפחותיהם עברו משטחי הגדה לירושלים.

ילדים שעוברים עם הוריהם מהגדה המערבית לירושלים במסגרת הליכי איחוד משפחות, זכאים למעמד בישראל מכוח ההליך בו מצויים הוריהם – אך זאת רק עד גיל 14. מעל גיל 14, ילדים אלה אינם זכאים עוד למעמד בישראל וחיים לצד הוריהם מכוח היתרי שהייה מתחדשים. לאחר הגיעם לגיל 18, החוק אינו מסדיר את המשך שהייתם בישראל והם תלויים בשיקול דעתו של משרד הפנים. עד עתה, במסגרת הסדר שנקבע בבג"ץ 466/07 ח"כ זהבה גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה, המדינה הסכימה להאריך את תוקפם של אותם היתרים גם לאחר גיל 18 בכפוף להוכחת מרכז חיים, מבלי להכריע בשאלה האם אותם ילדים שבגרו זכאים למעמד בישראל. כך נוצר מצב שבו ילדים שבגרו עשויים לשהות עשרות שנים בירושלים מכוח היתרים זמניים שעשויים להתבטל בן לילה בהתאם להחלטת משרד הפנים. הם לא רשאים לקבל רישיון נהיגה בישראל וחיים את חייהם ללא מעמד אזרחי וללא זכויות סוציאליות.

בחלק מהמקרים, מדיניות זו עשויה אף להביא לגירוש פתאומי של מקבל ההיתר מביתו ועקירתו ממרכז חייו, גם אם עמד בתנאי ההיתר. כזה הוא המקרה של ע', יליד הגדה המערבית שעבר עם אמו בשנת 2005, כשהיה נער צעיר, לירושלים המזרחית. אמו, שהייתה תושבת קבע של ירושלים, הגישה בשנת 2009 בקשה לרישומו במרשם האוכלוסין בירושלים, שאושרה לבסוף בשנת 2012. מפאת גילו, הוא היה זכאי להיתרי שהייה מתחדשים בלבד, ובמשך עשרות השנים שבהם התגורר בירושלים לא הוסדר מעמדו בישראל.

המפנה אירע ביום 10.03.2025, כאשר נפטרה אימו של ע', כשהיה בן 33. שלושה ימים לאחר מכן, הגיע מועד זימונו למשרד הפנים לצורך חידוש היתר השהייה שלו. ע', שהתאבל על אימו במסגרת שלושת ימי אבלות הנהוגים באיסלאם, פספס את התור. כמה ימים לאחר מכן, הוא פנה למשרד הפנים והסביר את הנסיבות המיוחדות שגרמו לו לפספס את התור. אלא שכששמעו כי אמו נפטרה, פקידי רשות האוכלוסין סירבו להאריך את היתר השהייה של ע' או להנפיק לו היתר זמני, והפנו אותו להגיש בקשה להסדרת מעמדו במסגרת הליך הומניטרי, שעשוי לקחת שנים רבות.

לאחר שנשלחו למשרד הפנים מספר מכתבים שלא זכו להתייחסות, ביום 02/07/2025 הגיש המוקד ערר בבקשה להסדיר את שהייתו של ע' בירושלים ולמנוע את גירושו. בערר הדגיש המוקד כי אי חידוש של היתרי השהייה של ע' מהווה פגיעה עמוקה ובלתי חוקתית בזכותו של ע' לחיי משפחה. גירושו של ע' לגדה לאחר למעלה מעשור של מגורים כחוק בירושלים יפריד אותו מאשתו ושני ילדיו, וכן מששת אחיו ושבעת אחיותיו, שכולם תושבי קבע בירושלים. כמו כן, הותרתו ללא מעמד תפגע ביכולתו לספק את הצרכים הבסיסיים של ילדיו.

לבסוף, הדגיש המוקד כי גם אם רצה משרד הפנים להפנות את ע' להליך ההומניטרי לצורך הסדרת מעמדו, הוא מחויב לתת לו היתר זמני עד ההכרעה. נוהל זה, שהושג במסגרת עת"ם 612/02 דהוד נ'  שר הפנים ואח' (להלן: נוהל דהוד), הופר פעמים רבות על ידי משרד הפנים בשנים האחרונות, מגמה שנבלמה זמנית במסגרת עתירת המוקד משנת 2025.

בפסק דינו מיום 10.08.2026, מחק בית המשפט את הערר מבלי להכריע בסוגיה העקרונית. עם זאת, נקבע כי יינתן צו המקפיא את הליכי האכיפה כנגד ע' עד החלטה סופית בעניינו, במידה ויגיש ערר פנימי על החלטת רשות האוכלוסין או בקשה לוועדה ההומניטרית תוך 21 ימים.

המקרה של ע' ממחיש את המצב המשפטי העמום שבהם שרויים ילידי הגדה שמקבלים היתרי שהייה בישראל מטעם הליכי רישום ילדים. ללא נוהל מוסדר או הכרה בזכויותיהם, אותם אנשים תלויים בשיקול דעתה של רשות האוכלוסין, שמקבלת לעתים החלטות שרירותיות ולא מבוססות. עבור ע' ואחרים, ההשלכות של התנהלות זו עלולות להיות הרסניות.