ארגוני זכויות אדם לבג"ץ: יש לבטל את חוק עונש המוות ולהוציא צו ביניים שיימנע את יישומו עד ההכרעה בעתירה; החוק גזעני, בלתי חוקתי, ומנוגד לדין הבינלאומי

ביום 01.04.2025, הצטרף המוקד להגנת הפרט לעתירה משותפת לבג"ץ נגד חוק ”עונש מוות למחבלים, התשפ"ו-2026", שהוגשה על ידי 'עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל' ועוד שישה ארגוני זכויות אדם וחברי כנסת. במסגרתה, בית המשפט התבקש להורות על ביטולו של החוק ולהוציא צו ביניים דחוף שיימנע את יישומו עד ההכרעה בעתירה. העותרים טענו כי החוק הוא חוק גזעני ומפלה, שמיועד לפלסטינים בלבד ולא ליהודים, ומוביל לפגיעה קשה ובלתי מידתית בזכות לחיים. עוד נטען כי החוק אינו חוקתי, מנוגד לדין הבינלאומי, ופוגע קשות בעקרונות ההליך ההוגן ועצמאות השפיטה.

ביום 31.03.2026 אישרה כנסת ישראל את הצעת חוק ”עונש מוות למחבלים, התשפ"ו-2026" ברוב של 62 חברי כנסת אל מול 48. החוק, שעבר בהליך מזורז ותחת ניצול של מצב החירום עקב המלחמה עם איראן, מחייב את המפקד הצבאי להטיל עונש מוות בגין הריגה מכוונת של אזרח או תושב ישראל, כאשר המעשה מוגדר כמעשה טרור ונעשה בידי תושבי הגדה המערבית. החוק אינו חל על תושבי הגדה המערבית שהם אזרחי ישראל, אלא על פלסטינים בלבד. בנוסף, הוא מחייב גם את בתי המשפט בישראל לגזור עונש מוות על אזרחי המדינה הנשפטים בפניהם, במקרים שבהם ייקבע כי הריגה מכוונת של אזרח או תושב ישראל נעשתה "במטרה לשלול את קיומה של מדינת ישראל בנסיבות של מעשה טרור".

בעתירה, נטען כי החוק נוסח כך שיחול רק על פלסטינים, ולא על יהודים. ההחרגה של תושבי הגדה המערבית שהינם אזרחי ישראל, כלומר מתנחלים, לצד הקביעה העמומה שהפשע צריך להתבצע "במטרה לשלול את קיומה של מדינת ישראל" מכוונים באופן ברור כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. במילים אחרות, החוק מקבע אפליה מערכתית על ידי יצירת מערכת ענישה אחת ליהודים, ואחרת לפלסטינים. נוסף על כך, יישומו של חוק שנחקק בכנסת ישראל על תושבי שטח כבוש מכפיפה את תושבים אלו לחוקיה של ממשלת ישראל, המעצמה הכובשת. התנהלות זו מנוגדת לדין הבינלאומי ומהווה צעד נוסף במאמציה של ישראל לספח בפועל את הגדה המערבית.

עוד נטען כי חוק עונש המוות בנוי באופן שמסיר הגנות משפטיות רבות המקובלות ברחבי העולם במקרים של עונש מוות, מה שהופך אותו לאנטי-דמוקרטי ומגביר את הסיכוי להוצאות להורג שיבוצעו על בסיס של הרשעות שווא. כך, החוק קובע מיתה כעונש חובה עבור פלסטינים, ללא צורך בבקשת התביעה; לא ניתן מקום לשיקול דעת שיפוטי או להתחשבות בנסיבות המקרה, אין צורך ברוב מיוחד, אין כלל אפשרות לחנינה, וקיימת הגבלה של פרק הזמן לביצוע העונש ל90 ימים באופן שלא מאפשר ערעור או בחינה חוזרת של ראיות. כך, החוק מטיל עונש בלתי הפיך -  שלילת חיים - ללא הליך משפטי הוגן ומחושב.

למרות שעונש המוות היה קיים במערכת המשפט הישראלית עוד קודם לכן, הוא היה מותנה בהגבלות מחמירות שהבטיחו את יישומו רק בתגובה לפשעים החמורים ביותר שקיימים בדין הישראלי והבינלאומי. דוגמה לכך היא פשע השמדת עם, שבגינו נשפט המפקד הנאצי הבכיר אדולף אייכמן למוות בשנת 1962 – שהוא האדם האחרון שנשפט למוות בישראל. העותרים הזהירו מההשלכות מרחיקות הלכת של החוק, שהופך את מדינת ישראל ממדינה מבטלת למעשה (de facto abolitionist) של עונש המוות, למדינה שמחזיקה באחד מחוקי עונש המוות המתירניים והקיצוניים ביותר בעולם, ואשר מתוכנן לחול באופן מוטה וגזעני על קבוצת אוכלוסייה אחת בלבד.

בית המשפט הורה למדינה להגיש תגובה מקדמית ותשובה לבקשה לצו ביניים עד יום 24.05.2026.