בעקבות מאבק המוקד: אם לארבע ירושלמיות תקבל מעמד קבע לאחר 22 שנות חיים בעיר

במקרים רבים המצויים בטיפולו של המוקד, מלבד ההליכים המתנהלים בבתי המשפט, מושקעת עבודה רבת שנים במישור המנהלי: הגשת בקשות ועררים מנהליים, שימועים, התכתבויות ושיחות טלפון, הגשות מסמכים חוזרות ונשנות, ועוד ועוד. לא פעם ההצלחה הסופית מגיעה בזכות פעילות זו, וכך במקרה הבא, שעניינו שדרוג מעמדה בישראל של אישה שהיתה קורבן לאלימות במשפחה.

בשנת 2003 האישה, ילידת ירדן, נישאה לפלסטיני תושב קבע בישראל והתגוררה עמו בירושלים המזרחית. לבני הזוג נולדו ארבע בנות שנרשמו במרשם האוכלוסין וקיבלו מעמד קבע בישראל. בשנת 2007, לאחר שבעלה הגיש עבורה בקשה לאיחוד משפחות, קיבלה האישה אשרה מסוג ב/1, ולאחר מכן, בדצמבר 2009, שודרג מעמדה לתושבות ארעית אשר חודשה מדי תקופה, וזאת במסגרת ההליך המדורג לאיחוד משפחות שאמור היה להסתיים בכך שיינתן לה מעמד קבע.

בשנת 2011 לאחר שנים בהן סבלה מאלימות קשה מצד בעלה, אזרה האישה אומץ והגישה נגדו תלונה במשטרה, אשר הובילה להגשת כתב אישום נגדו. בהמשך לכך, הוצא נגדו גם צו מניעה שאסר עליו להתקרב למקום מגורי האם והבנות, ובראשית 2012, בסמוך להולדת בתה הצעירה, קיבלה האישה חזקה על ארבע הילדות.

במקביל הגישה האישה בקשה למעמד קבע בישראל מטעמים הומניטאריים, כדי שיקנה לה ולבנותיה תחושת יציבות וביטחון בביתן. לאחר למעלה משנתיים, באפריל 2014, השיב משרד הפנים כי הוחלט לחדש לאישה את מעמדה הארעי, ולאחר תקופה של שנתיים "ייבחן המשך מעמדה של המבקשת... בהתאם לנסיבות העדכניות הרלוונטיות". לקראת תום התקופה, ביום 22.2.2016, פנה המוקד בבקשה לשדרג את מעמדה של האישה לקבע. ביום 16.5.2016, השיב משרד הפנים כי הבקשה ל"קבלת המעמד מלכתחילה לא ניתנה מכוח נוהל המאפשר בסיומו שדרוג, כי אם מכוח הוועדה הבין משרדית, קרי החלטה שהינה הומניטארית במהותה וחריגה. לפיכך הבקשה לשדרוג מעמד לקבע אינה קריטריונית ודינה להידחות על הסף".

המוקד הגיש ערר פנימי נגד החלטה זו, ושני הליכים על היעדר מענה להליך זה, עד שנאלץ להגיש ערר על החלטת הסירוב. ביום 29.10.2018, ניתן פסק דין בערר בו נקבע כי חלוף הזמן מאז קבלת מעמד ארעי מטעמים הומניטאריים אינו מצדיק כשלעצמו את שדרוג המעמד לקבע "אולם חלוף הזמן צריך להוות שיקול חשוב במכלול השיקולים" בעניין "שכן, ככל ששהייתו בישראל של מבקש שדרוג המעמד ארוכה יותר, כך באופן טבעי מעמיקים זיקותיו לישראל". בנסיבות המקרה, ובייחוד נוכח "חוסר הוודאות והארעיות בנוגע למעמדה של העוררת, [ה]פוגע גם בתחושת היציבות והביטחון של הבנות הקטינות", קבע בית הדין לעררים, כי "הנני מקבל את הערר במובן זה כי הנני קובע שבמועד סיום אשרת תושב ארעי (א/5) של העוררת (קרי ביום 6.5.19), ובהיעדר מניעה פלילית או ביטחונית כלשהי מעמדה של העוררת ישודרג למעמד של תושבת קבע". כמו כן קבע בית הדין הוצאות משפט לטובת העוררים בסך של 3,000 ₪.

המדינה הגישה ערעור אך לא ביקשה בו לבטל את פסק הדין ולא תקפה בו את כלל קביעותיו של בית הדין באשר למשקלו של חלוף הזמן והפגיעה בילדות, אלא דרשה רק את ביטולו של הסעד שניתן בטענה שהוא כובל את שיקול הדעת העתידי של הרשות. בנוסף טענה המדינה כי פסק הדין אינו מתייחס לעדכון של "נוהל הטיפול בבקשות לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים" (נוהל מספר 5.2.0022), בו נקבע מתווה לטיפול בבקשות לשדרוג מעמד לישיבת קבע מטעמים הומניטאריים. ביום 5.5.2019, התקבל הערעור כך שבוטלו הסעיפים הנוגעים לסעד האופרטיבי בלבד.

מאז הוארך מדי שנה מעמדה הארעי של האישה, ללא שינויים, ותוך כך שתיים מבנותיה הגיעו לבגרות ושרתו בשירות לאומי, בעודן חיות עם אמן ואחיותיהן הקטינות.

ביום 29.5.2024 הגיש המוקד בקשה נוספת לשדרוג מעמדה של האישה לתושבות קבע מטעמים הומניטאריים, ובו ציין, בין היתר, כי האישה חיה בירושלים מתוקף מעמד ארעי מאז 2009 ומטעמים הומניטאריים זה כעשור.

בחודש מרץ 2025 הודיע משרד הפנים לאישה כי היא תקבל מעמד קבע – כ-22 שנה לאחר שהקימה את ביתה בירושלים.