בהכרעת בית המשפט העליון: אלמנה ואם לשני ילדים תושבי קבע מירושלים תקבל היתרים לשהות כחוק בישראל מטעמים הומניטאריים לאחר שבמשך שנים סרב משרד הפנים להכיר בה כקורבן אלימות של בעלה המנוח

ביום 24.11.2022 הגיש המוקד ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים שניתן ביום 26.10.2022, ואשר דחה את עתירת המוקד לתת מעמד חוקי בישראל מטעמים הומניטאריים, לאלמנה ואם לשני ילדים תושבי קבע בישראל, קורבן אלימות מצדו של בעלה עד למותו. יובהר כי המדובר בבקשה להסדרת מעמד במובן הבסיסי ביותר האפשרי, דהיינו באמצעות היתרי שהייה צבאיים (היתרי מת"ק), המתחדשים מדי שנה בכפוף לבדיקות קפדניות, מתוקף החריג ההומניטארי הקבוע בחוק האזרחות והכניסה לישראל (אשר עתירה לביטולו מתנהלת זה זמן ממושך).

האישה במקרה זה היא פלסטינית תושבת השטחים הכבושים במקור, שנישאה בשנת 2001 לפלסטיני תושב קבע מירושלים המזרחית. מאז נישואיה ועד היום האישה חיה בעיר עם ילדיה ולצד משפחתו הנרחבת של בן זוגה, בהם דודים ובני דודים של ילדיה. מעמדה של האישה לא הוסדר על ידי בעלה, אשר היה מכור לסמים, מעורב לא אחת בפלילים וכן נהג כלפיה וכלפי ילדיהם באלימות. האישה פנתה למשטרה בספטמבר 2018, משום שבן זוגה הגיע למצב שהצריך אשפוז על רקע שימוש בסמים, אך היא נמנעה מלהגיש נגדו תלונה בגין אלימות (הימנעות מתלונה היא תופעה שכיחה בנסיבות שכאלה, בהן אישה היא חסרת מעמד בפני הרשויות, נתונה לחסדיו של בן זוגה המקומי וחיה בחברה פטריארכלית מסורתית). האיש אושפז ושהה בבתי חולים שונים מאותו זמן ועד למותו ביוני 2019. לאחר מותו, קבע בית הדין השרעי כי המערערת הינה המשמורנית והאפוטרופסית היחידה של ילדיה הקטינים, אך משום שלא היה לה מעמד חוקי בישראל היא לא קיבלה עבורם קצבאות ילדים וזכויות סוציאליות נוספות. המשפחה התקיימה בדוחק ותוך קשיים רבים, בצל החשש הבלתי פוסק שהאם תורחק מביתה, וילדיה יאלצו להיפרד ממנה או להינתק ממשפחתם הנרחבת ולאבד את מעמדם בעיר הולדתם.

ביום 7.11.2019, פנה המוקד למשרד הפנים בבקשה להסדיר את מעמדה של האישה בישראל מטעמים הומניטאריים. בבקשה צוין כי האישה מתגוררת בירושלים מזה כשני עשורים וכי אין לה אפשרות להתגורר מחוץ לישראל, וכי ילדיה הם תושבי קבע החיים בעיר כל ימיהם ותלויים בה לחלוטין. ביוני 2020, לאחר חודשים ארוכים ללא מענה, נאלץ המוקד לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים בדרישה למתן תשובה לבקשה. בעקבות זאת, בנובמבר 2020 שלח משרד הפנים החלטה הדוחה את הבקשה. לפיכך שב המוקד ועתר לבית המשפט לענייניים מנהליים בירושלים, הפעם בדרישה לבטל את ההחלטה האטומה והבלתי סבירה, המתעלמת מטובת הילדים ומנסיבות החיים הקשות ביותר של המשפחה הזעירה. בתום הדיון בעתירה שהתקיים ביום 25.2.2021, הכריע בית המשפט לטובת העותרים וקבע, בניגוד לעמדת המדינה העיקשת, כי עניינה של האישה יושב לבחינה נוספת במשרד הפנים, וכי תיבחן האפשרות לתת לה היתרי שהייה לתקופה קצובה עד שילדיה יסיימו את לימודיהם. ואולם, ביום 22.2.2022 מסר משרד הפנים כי החלטת הסירוב עומדת בעינה, וציין כי ככלל, הוועדה הבוחנת מקרים הומניטאריים "אינה ממליצה על מתן פתרון זמני ותחום, דבר אשר יכול לפתוח פתח למקרים עתידיים...", וכי לא נמצא מקום למתן פתרון כזה במקרה דנן.

משכך, שב המוקד ועתר לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, אך העתירה נדחתה, בין היתר בנימוק שהאישה "עשתה דין לעצמה" לאורך שנים רבות, וכי מתן מעמד מטעמים הומניטאריים בנסיבות אלה, יפתח פתח לאנשים נוספים "לעשות דין לעצמם". עוד נקבע כי הורות לילדים תושבי קבע אינה מהווה טעם הומניטארי – חרף העובדה שמדובר בילדים שאין להם הורה אחר. בנוסף, קבע בית המשפט כי נוכח פטירתו של אבי המשפחה, העובדה שהאישה סבלה מאלימות מצדו אף היא אינה מהווה טעם הומניטארי. בערלות לב מרחיקת לכת, בית המשפט אף מתח ביקורת על כך שהאישה לא פנתה למשטרה בתלונות על אלימות בן זוגה, והוסיף כי הרחקתה מישראל לא תהווה פגיעה קשה בילדיה שכן הגדה המערבית ("האזור") סמוכה לישראל.

ביום 8.4.2025 קיבלו שלושת שופטי ההרכב פה אחד את ערעור המוקד. בפסק הדין, שנכתב על ידי השופטת דפנה ברק-ארז, נקבע כי יש לקבל את בקשת המערערת ולתת לה היתרי שהייה צבאיים, בכפוף להיעדר מניעה ביטחונית. בנימוקי השופטים נקבע כי בהחלטת משרד הפנים נפל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט, שכן חובה היה על ועדת משרד הפנים לעניינים הומניטאריים לתת משקל של ממש לטענה שהאלימות וההזנחה מהם סבלה האישה במהלך נישואיה הם שמנעו את הסדרת מעמדה לאורך השנים. בפסק הדין נכתב בהרחבה על הנסיבות הקשות של אלימות במשפחה והשלכותיהן על הקורבנות, והובהר כי על משרד הפנים היה "לתת משקל לעדותה של המערערת עצמה... שסיפרה בעקביות על עברה כקורבן אלימות", ולא לעמוד על קבלת ראיות תומכות, שהרי עבירות אלה מטבען "מתבצעות בחדרי חדרים". עוד צוין בפסק הדין כי כבר נקבע בפסיקה כי על הוועדה ההומניטארית מוטלת חובה לשקול טענות לאלימות במשפחה, גם בנסיבות בהן הקשר לא פורק על רקע האלימות, דהיינו, שלא חל בהן במישרין הנוהל העוסק במתן מעמד הומניטארי מטעמי אלימות במשפחה. הודגש כי במקרה דנן, האישה היתה נתונה למרותו של בן זוג אלים אשר לא דאג לטיפול בעניינה ורק לאחר מותו, "בהזדמנות הראשונה מבחינתה", החלה לפעול להסדרת מעמדה בישראל, בה חייתה לאורך כל חייה הבוגרים.

בנוסף הוטלו על המדינה הוצאות המערערות בסך 15,000 ₪.