ביום 22.1.2014 פנה המוקד להגנת הפרט בבקשה לצבא, להתיר מעבר מעזה לגדה, דרך ישראל, לפלסטינית תושבת עזה, לאימה ולאחותה, כדי להיות נוכחת בטקס חתונתה-שלה עם גדתי. ביום 25.2.2014 השיב הצבא כי הבקשה מסורבת, "עקב אי-עמידה בקריטריונים". יש לציין, כי מדובר בתשובה תמוהה, שכן אחד הקריטריונים למתן היתר מעבר מהרצועה לגדה, המצוין במפורש בנהלי הצבא, הוא השתתפות בחתונה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה. בשיחת טלפון עם קצין במנהלת התיאום והקישור בעזה, נמסר למוקד כי מכיוון שלא מדובר בביקור לצורך חתונת בן משפחה, אלא בכלה עצמה, המבקשת להגיע לגדה לצורך החתונה, קיים חשד להשתקעותה של המבקשת בגדה, ולכן הבקשה סורבה.
ביום 6.3.2014 פנה המוקד ב
עתירה לבג"ץ, להורות לצבא להתיר את מעברן לגדה של שלוש הנשים בהקדם, שכן אירוע החתונה תוכנן להתקיים כשבוע וחצי לאחר מכן. המוקד טען, כי הסירוב לבקשה פוגע בזכותן של הנשים לחיי משפחה ובחופש התנועה שלהן.
בתשובתה, טענה המדינה כי אכן קיים חשד שהאישה מתכננת מעבר של קבע לתחומי הגדה, ושלמעשה טקס החתונה הוא רק תירוץ למעבר. המדינה הוסיפה וטענה כי האישה טוענת, בעצם, לזכות שאינה קיימת – הזכות לקבוע את מקום חתונתה.
בית המשפט קיבל את עמדת המדינה והחליט למחוק את העתירה. בית המשפט קבע, כי אם האישה מעוניינת לעבור לחיות לצד בעלה, על בני הזוג להחליט היכן הם רוצים לחיות ולפעול בהתאם. בית המשפט הוסיף וציין, כי אם ירצו בני הזוג להתגורר יחד בגדה, יהיה עליהם להתחיל בהליך "השתקעות" לפי נהלי הצבא, אולם קביעת מקום החתונה בגדה מבלי שלכלה ניתן אישור מעבר מעזה לגדה, היתה צעד שגוי.
המוקד סבור כי פסיקה זו של בית המשפט מיתממת ומטעה. לאורך שנים נוקטת ישראל במדיניות נוקשה של בידול בין עזה לגדה, ומאפשרת מעבר רק בכיוון אחד – לעזה, כתנאי למימוש הזכות לחיי משפחה, וגם זאת רק לאחר שהתושב הגדתי נדרש לחתום על הצהרה לפיה לא יחזור לחיות בגדה. היתרי מעבר מעזה לגדה ניתנים במשורה ובתנאים חריגים ומגבילים ביותר. נוהל ה"השתקעות" אליו מפנה בית המשפט את בני הזוג, קובע במפורש כי קשרי משפחה אינם מהווים קריטריון להשתקעות בגדה.
מכאן נובע כי האפשרות אליה כיוון בית המשפט את בני הזוג, לבחור היכן לחיות, אינה קיימת בפועל.
