עם כיבוש השטחים ב-1967 סיפחה ישראל, בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי, את חלקי העיר שהיו תחת שליטת ירדן מאז 1948, וכן שטחים נרחבים מן הגדה המערבית הסמוכים לעיר. שטח השיפוט המוניציפלי של ירושלים המערבית הורחב כך שיכלול גם את השטחים המסופחים. השכונות והכפרים הפלסטיניים שסופחו הפכו ל"ירושלים המזרחית", ועל תושביהם נכפה מעמד של תושבי קבע בישראל. מהלך זה עמד בניגוד גמור לשאיפותיה של ישראל, על כל ממשלותיה, לחזק ולקבע את ריבונותה בירושלים באמצעות קידום ושימור של הרוב היהודי בעיר. לפיכך, במשך כל שנות הכיבוש נוקטת ישראל מדיניות שנועדה לצמצם את מספר הפלסטינים המחזיקים במעמד קבע בירושלים, בשתי דרכים: צמצום מספרם של אלה שכבר נחשבים לתושבי העיר, ומניעה, בכל דרך שהיא, של הוספת תושבים פלסטינים לעיר. כדי לצמצם את מספר הפלסטינים הנחשבים לתושבי העיר נוקטות הרשויות הישראליות מדיניות המאלצת רבים מהם לעוזבה. מדיניות זו כוללת, בין היתר, הגבלות חמורות על בנייה לצורך מגורים, אפליה תקציבית, אי פיתוח השכונות הפלסטיניות, יחס משפיל ומתעמר כלפי התושבים הפלסטינים והערמת אינספור מכשולים בירוקרטיים בכל מפגש בינם לבין רשויות המדינה. תושב שעוזב את העיר עלול לאבד את מעמדו בישראל. החוק הישראלי מאפשר לשר הפנים לשלול תושבוּת קבע מאדם ששהה מחוץ לישראל במשך שבע שנים או קיבל מעמד אזרחי במדינה אחרת, וישראל אינה מהססת להפעיל סמכות זו כלפי תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית. כדי לחסום את גידול האוכלוסייה הפלסטינית נוקטת ישראל מדיניות שמטרתה לצמצם ככל האפשר את מספר הבקשות המתקבלות ומאושרות למתן מעמד בישראל לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים ומדינות שכנות הנישאים לתושבי ירושלים המזרחית, וכן לילדיהם המשותפים של בני הזוג. בין היתר מנהיג משרד הפנים הליכים סבוכים ועמומים, פועל תוך סחבת עצומה וטיפול רשלני ומסרב ככל האפשר לבקשות, בעילות שונות. מדיניות זו הוחמרה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, עם אישורו והחלתו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, שעיקר תכליתו למנוע מתושבי השטחים את האפשרות לקבל מעמד בישראל באמצעות איחוד משפחות עם אזרחי ישראל ותושביה. בעקבות חקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל נעשו ההליכים הבירוקרטיים עמם נאלצים תושבי ירושלים להתמודד, בבואם להסדיר במשרד הפנים את שהותו של בן הזוג מהשטחים או את מעמד ילדיהם, למסורבלים אף יותר. המאמצים למצוא דרכי מילוט מהוראות החוק מחד גיסא ומאמצי המדינה להרחיב את תחולתו מאידך גיסא, יצרו טלאי על גבי טלאי של הלכות ושל חריגים שרק מעטים מצליחים להתמצא בהם. עניינם של כל גבר, אישה וילד נגזר באמצעות סבך של סעיפים ותתי-סעיפים, נהלים והלכות, הצלבות בין מועדי ההגשה של כל בקשה ובקשה למועדי כניסתן לתוקף של הוראות החוק, גילם של בני המשפחה באותם מועדים, ועוד ועוד. בתוך יער זה של פתלתלות משפטית נרמסת לא אחת זכותו הטבעית של אדם לחיי משפחה – זכות שהאחריות למימושה מוטלת על ישראל, בין אם מתוקף משפטה החוקתי הפנימי ובין אם מתוקף המשפט הבינלאומי. גרסת הדפסה
הצג:
|
|
2020
|
|
1967
|
בחר ציר זמן :
|