המוקד להגנת הפרט - פסק דין תקדימי של בית המשפט לעניינים מנהליים: החלטת שר הפנים שלא לשדרג את מעמדה של פלסטינית החיה בישראל שנים רבות מתוקף הליך לאיחוד משפחות, בשל מעשי בנה, "סוטה באופן קיצוני ממתחם הסבירות, ואינה נשענת על תשתית מנהלית מינימלית"
חזרה לעמוד הקודם
09.07.2020

פסק דין תקדימי של בית המשפט לעניינים מנהליים: החלטת שר הפנים שלא לשדרג את מעמדה של פלסטינית החיה בישראל שנים רבות מתוקף הליך לאיחוד משפחות, בשל מעשי בנה, "סוטה באופן קיצוני ממתחם הסבירות, ואינה נשענת על תשתית מנהלית מינימלית"

ביום 8.7.2020 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים את עתירת המוקד להגנת הפרט לשדרג את מעמדה של פלסטינית המתגוררת בירושלים מזה כעשרים שנה עם בן זוגה, תושב קבע בירושלים. וזאת, מתוקף הודעת שר הפנים מאפריל 2016 – שניתנה בעקבות עתירת המוקד (בג"ץ 813/14) – על מתן מעמד ארעי בישראל ללמעלה מ-1,500 פלסטינים החיים בישראל שנים ארוכות, מכוח היתרי שהייה בלבד וללא זכויות סוציאליות, במסגרת הליכים לאיחוד משפחות.

על אף שהאישה עמדה בכל התנאים שקבע השר לקבלת מעמד ארעי, לרבות הוכחת "מרכז חיים" בישראל והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית, מעמדה לא שודרג, על רקע העובדה שבנם הבכור של בני הזוג נחשד בדקירת שוטר מג"ב בירושלים בשנת 2015 (במהלך האירוע, נפצע קל השוטר והנער נהרג בידי כוחות הביטחון). בהחלטה מיום 1.3.2020 – שניתנה רק לאחר ערר בגין אי מענה שהמוקד הגיש לבית הדין לעררים – סירב משרד הפנים לשדרוג מעמדה של האישה, בנימוק שלא ניתן לנתק את מעשה הבן "וסביבת משפחתו בה גדל וחונך, סביבה שתרמה לעיצוב אישיותו של הקטין", מבקשתה לקבל מעמד ארעי בישראל. עוד נמסר, כי בהיותו שומר הסף של מדינת ישראל, נתון לשר הפנים שיקול דעת רחב, שאינו מצטמצם להחלטתו הכללית משנת 2016, וכי מתוקף שיקול דעת זה הוא רשאי לסרב לבקשה.

בשל כך, ביום 5.3.2020 עתר המוקד בשמה של האישה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בטענה כי מדובר בהחלטה בלתי הוגנת, שניתנה ממניעים פסולים ומשיקולים זרים לבקשה. המוקד ביסס את טענתו, בין היתר, על הכרעות שיפוטיות שהתקבלו בהליכים קודמים בעניינה של האישה – הליכים שהתנהלו משלהי 2015 ועד לראשית 2019 – לפסילת החלטתו דאז של שר הפנים לגרש את האישה בעילה של "אחריות הורית" למעשי בנה. באותו עניין אימץ בית המשפט לעניינים מנהליים את פסק הדין התקדימי של בית הדין לעררים, עליו ערערה המדינה, וקבע כי חוק האזרחות והכניסה לישראל אינו מקנה לשר הפנים סמכות לגרש מירושלים המזרחית את מי שחי בה באופן חוקי, משיקולים של הרתעה, ענישה או "אחריות הורית". מתוקף כך, שבה האישה לקבל היתרי שהייה, אך, באופן בלתי מפתיע, מעמדה לא שודרג.

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עמדת המוקד, כי יש לשדרג את מעמדה של האישה למעמד ארעי, ופסק דינו נסמך אף הוא על קביעותיהן של שתי הערכאות בסוגיה הקודמת. בפסק הדין נקבע כי אף אם, כטענת המדינה, הודעתו הכללית של השר משנת 2016 הינה בבחינת הנחיה מנהלית – ולא הבטחה שלטונית, כטענת המוקד – הרי שגם אז ניתן לסטות ממנה רק על יסוד הצדקה עניינית וסבירה. זאת שכן, "משעה שנמסרה הודעת שר הפנים הנזכרת לעיל לבית המשפט הגבוה לצדק, ואף פורסמה ברבים, יש בה כדי להצמיח ציפייה בעלת משקל, כי השר ינהג על פיה, בהעדר טעמים כבדי משקל לסטות ממנה". בית המשפט אף הבהיר, כי "הודעת השר לא באה בחלל הריק", אלא באה בעקבות אמירותיו החוזרות של בג"ץ כי יש "להסדיר את מעמדם של מי ששדרוג מעמדם הוקפא בשל הוראות חוק הוראת השעה [חוק האזרחות והכניסה לישראל]".

השופט שחם ציין, כי החלטת השר בעניינה של האישה מהווה פגיעה בשיוויון, "הנעוצה בכך שמעמדה של העותרת לא שודרג חרף העובדה שהיא עומדת בתנאים שפורטו בהודעת השר", וביתר שאת "נוכח אי השוויון שנוצר בין מעמדה של העותרת לבין מעמדם של שאר בני משפחתה, כולם תושבי קבע". כמו כן, נקבע כי החלטת השר במקרה זה מהווה, בין היתר, פגיעה בזכות היסוד לכבוד, בשל העובדה שהיה טמון בה "יסוד עונשי בגין מעשים ש[האישה] לא עשתה ואינה אחראית להם", דבר העומד, כמו כן, בסתירה גמורה לעיקרון היסוד בפסיקה לפיו "איש בעוונו ישא".