החל משנת 2003 מנהיג הצבא הישראלי
משטר היתרים דרקוני בשטחי הגדה המערבית הכלואים בין חומת ההפרדה לבין הקו הירוק, המכונים בפיו "מרחב התפר". משטר היתרים זה חל אך ורק על פלסטינים; ישראלים ותיירים אינם נדרשים להיתר כלשהו על מנת להיכנס ל"מרחב התפר" או לשהות בו. פלסטינים המתגוררים ב"מרחב התפר" או מעוניינים להיכנס אליו לצורך עיבוד אדמותיהם, ביקור קרובים או מסחר, נאלצים לעשות זאת בכפוף לכלליו של מנגנון צבאי בירוקרטי וחונק, המכתיב מגוון תנאים מחמירים לקבלת היתרי כניסה ושהייה ב"מרחב התפר".
ביום 24.7.2019
פנה המוקד בבקשה על פי חוק חופש המידע בעניין "הדחייה של בקשות להיתרי כניסה ל'מרחב התפר' לצרכים חקלאיים בנימוקים הנוגעים לגודל החלקה ולרישומה בטאבו", בשנים 2019-2017. המדובר בעילות סירוב לבקשות להיתרי חקלאי מהשנים האחרונות: הראשונה היא העילה של "חלקה מזערית", אשר כביכול אינה מצדיקה עיבוד –
עתירתו של המוקד לביטולה של עילה זו עודה מתנהלת; ואילו שתי האחרות הן עילות הנוגעות לרישום בטאבו – עילה של
אי העברת קרקע על שם היורש בטאבו ועילה של
היעדר רישום בטאבו המנוהל על ידי המנהל האזרחי (להבדיל מהטאבו הפלסטיני).
ביום 20.1.2020 עתר המוקד לבג"ץ להורות לצבא להשיב לאלתר לבקשת המידע (כפי שנאלץ לעשות בפנייתו הקודמת בנושא). רק כחמישה חודשים לאחר מכן, ביום 8.6.2020,
טרח הצבא לשלוח מענה, במסגרתו הודיע כי אין באפשרותו להנפיק את הנתונים משום ש"לא קיימים הפילוחים המבוקשים". תחת זאת, מסר הצבא, ניתן יהיה להעביר למוקד נתונים עדכניים לגבי כלל הבקשות להיתרים במרחב התפר, כשם שמסר בעבר למוקד,
בנוגע לשנים 2018-2014. אין זה מפתיע כי הצבא בוחר לשמור על עמימות בעניין מניעת הגישה לקרקעות חקלאיות במרחב התפר, ובמקום לפעול להפקת נתונים משמעותיים לגבי היקף השלילות בעילות של "קרקע מזערית" ורישומי טאבו, דבק בקידוד חזרתי של עילות ועילות סל.
משהתקבל המידע אותו יכול הצבא להפיק, התחוור כי המגמה שהסתמנה במענה הקודם ממשיכה ואף מקצינה. כך, בשנת 2019 נדחו 4,659 בקשות, שמהוות כ-62% מסך 7,483 הבקשות שהוגשו; ואילו במחצית הראשונה של 2020 (עד ליום 10 ביוני), נדחו 1,700 מתוך 2,020 בקשות שהוגשו, דהיינו כ-84%. רק 2-1% מהבקשות סורבו מטעמי ביטחון. כל היתר נדחו משלל טעמים שונים ומשונים, ביורוקרטיים גרידא או חקלאיים לכאורה. המרכזיות מבין 30 העילות בהן נתלה הצבא לדחיית בקשות להיתרי חקלאי, הן: עילה של "אי עמידה בקריטריונים שבמדיניות", בגינה נדחו 2,777 בקשות בשנת 2019 ו-732 בקשות במחצית הראשונה של 2020; העילה התמוהה לפיה "הקרקע אינה נמצאת במרחב התפר", בגינה נדחו 181 בקשות בשנת 2019 ו-385 בקשות במחצית הראשונה של 2020 (ויצוין, כי לפחות במקרה אחד בטיפולו של המוקד
הופרכה טענת סירוב זו מכל וכל); והעילה המקבילה, שכוונתה ככל הנראה זהה, לפיה "הקרקע נמצאת בשטחי איו"ש" בגינה נדחו 386 בקשות בשנת 2019 ו-247 בקשות במחצית הראשונה של 2020.
חלק מהעילות האחרות נובעות במובהק מהתכחשותו של הצבא למסורת העיבוד המשפחתית של הפלסטינים: "אין קרבה משפחתית", "אין קרבה ראשונה", "קיימים מספיק היתרים לקרקע".
הצבא
מצדיק את ההחמרה במדיניותו – הן בהיקף מתן ההיתרים והן בהגבלת כמות הכניסות לקרקע מתוקף ההיתר – בניצול לרעה של היתרים לצורך כניסה לישראל. ברם, מהנתונים עולה כי רק במקרים ספורים עילת הסירוב היא "חשש לשב"ח [שהיה בלתי חוקית]"; "שב"ח"; "שימוש בלתי חוקי בהיתר"; ו"עפ"י הערות תושב, חשד לשימוש לרעה בהיתר" (סה"כ 19 בשנת 2019 ו-2 עד ליום 10.6.2020). מכלול הנתונים מאשש את עמדת המוקד, לפיה הצבא פועל בשיטתיות כדי למנוע עיבוד אדמות ב"מרחב התפר", תוך נישולם של בעלי קרקעות ותוך הפרה בוטה של התחייבות הצבא בבג"ץ לאפשר לחקלאים גישה חופשית ככל הניתן אל אדמותיהם הלכודות.
