ביום 20.2.2020
אישר בג"ץ פה אחד להרוס את בתי משפחותיהם של שניים מהנאשמים בביצוע פיגוע מיום 23.8.2019 בו נהרגה רנה שנרב. בג"ץ דחה את מכלול טענותיו של המוקד בשתי העתירות אותן הגיש בשם משפחות הנאשמים, וכן בעתירה שלישית אותה הגיש בשם השכנים המתגוררים בבניין בן שמונה הקומות ברמאללה בו מצויה דירתה של אחת המשפחות.
בפסק הדין העיקרי, דחתה השופטת וילנר, בין היתר, את התנגדות המוקד לאופן ההריסה שנקבע על ידי הצבא, כדלקמן: "יצוין כי לא מצאתי שקיימים בענייננו אמצעים נוספים אשר פגיעתם פחותה, ויש בהם כדי להגשים את תכליתם ההרתעתית של צווי ההחרמה וההריסה. כך, בדיון שנערך לפנינו ציין [מהנדס מטעם הצבא] כי אטימת הדירה באמצעות בטון איננה אפשרית, נוכח משקלו הרב של הבטון. עוד אציין כי שוכנעתי שאטימת הדירה בקצף או באמצעים הנוספים אשר הוצגו בחוות דעתו המשלימה של [מהנדס מטעם המוקד] אינה אפקטיבית, שכן היא תאפשר שיקום מהיר יחסית של הדירה והמשך מגורים בה – חרף צו ההחרמה וההריסה".
ביום 27.2.2020 הגיש המוקד לבג"ץ בקשה לקיום דיון נוסף בעתירת השכנים, ובפרט בשאלה כיצד יש להוציא לפועל צו להחרמה ולהריסה של דירה אחת בבניין דירות. זאת, מתוקף רצונם של דיירי הבניין לשמור על בטיחותו, מראהו וערכו. בבקשה, שהתבססה על קביעתה של השופטת וילנר כי אטימה אינה דרך אפקטיבית למימוש צווי הריסה (מה שנחזה כהלכה חדשה ומחמירה), ציין המוקד, כי בניגוד לדברי השופטת, "אין כל פגם בביצוע תקנה 119... באופן שתהיה הפיכה"; אדרבא, האפשרות למחילה בזמן כלשהו בעתיד נקובה בתקנה.
ביום 1.3.2020
נדחתה הבקשה. בהחלטתה, קבעה נשיאת בית המשפט העליון חיות, כי אין המדובר בפסק דין בו נפסקה הלכה חדשה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. לעניין האפשרות לאטום את הדירה במקום להורסה, ציינה הנשיאה חיות, כי "בית המשפט בחן אפשרויות חלופיות שיהיה בהן כדי למתן את הפגיעה בדיירי הבניין אך מצא, כעניין שבעובדה ובהתבסס על חוות הדעת שהוגשו לעיונו, כי
במקרה זה לא ניתן להשיג את התכלית ההרתעתית באמצעים אחרים שפגיעתם פחותה" (הדגשה הוספה).
הצבא הרס את שני הבתים ביום 5.3.2020.
