מאז הקימה ישראל את חומת ההפרדה בתוך הגדה המערבית, וכוננה משטר היתרי כניסה דרקוני בשטחי הגדה שתחמה – המכונים "מרחב התפר" – נאלצים חקלאים פלסטינים שהופרדו מאדמותיהם על ידי החומה, לצלוח משוכות בירוקרטיות כדי לממש את זכותם הבסיסית לעבד את אדמותיהם. על אף
התחייבותה של המדינה בפני בג"ץ לשמר ככל הניתן את החקלאות ב"מרחב התפר", בהדרגה הולכת ומצטמצמת יכולתם של בעלי האדמות לממש בפועל את זכותם לקניין, ולשמר את אורח החיים החקלאי של משפחותיהם וקהילותיהם. בשנת 2018 אף היתה ניכרת
עליה דרסטית במניעת גישה של חקלאים פלסטינים לאדמותיהם שמעבר לחומת ההפרדה.
בספטמבר 2019 פרסם הצבא את הנוסח השישי של קובץ הפקודות באמצעותו מיושם "משטר ההיתרים" – שקרוי בגרסתו הנוכחית "
נהלים והנחיות לכניסה למרחב התפר 2019" (ולא "קפ"ק מרחב התפר" כבעבר). בקובץ זה,
כבקודמו, ישנה החמרה נוספת בנהלים, שמעצימה את הפגיעה בחקלאים פלסטינים ומצמצמת עוד יותר את יכולתם לעבד את קרקעותיהם במידה מספקת, ואף את עצם אפשרותם להגיע אליהן.
עד לפרסום קובץ הנהלים החדש, בעלי קרקעות שהצליחו לקבל מהצבא היתר כניסה חקלאי, יכלו להגיע לאדמותיהם באופן רציף ויומיומי (אם כי רק דרך שער או שניים מסוימים המצויינים על גבי ההיתר, ובשעות הפתיחה המוגבלות שלהם). לא עוד. מעתה, כניסתם של חקלאים תותר רק למשך מספר ימים מצומצם בשנה, שנקבע לפי סוג הגידול בחלקתם: זיתים, שקדים, ענבים, הדרים וכו'. זאת, מתוקף סעיף שלא היה קיים עד כה בקובץ הנהלים (סעיף 5, פרק ג'), המחיל לראשונה על בעלי הקרקעות (בעלי "הזיקה הקניינית", בלשון הצבא), את מכסות הכניסה האלה. ויצוין, שמכסות הכניסה היו תקפות עד עתה רק לגבי "מועסקים בחקלאות" (על פי רוב, קרובי משפחה שאין להם זכות קניין מוכחת באדמות), אך בפועל הן לא יושמו, ו"מועסקים" שקיבלו היתר, יכלו אף הם להגיע לקרקע מדי יום. בהתבסס על מכסות אלה, בעלי אדמות המגדלים עצי זית בשטחם מקבלים מעתה היתרים
המגבילים את גישתם לאדמותיהם לארבעים ימים – פחות מחודש וחצי – בשנה.
כך גם במקרה של פלסטיני המתגורר בעאנין, נפת ג'נין, אשר לו חלקת אדמה אותה ירש מאביו, בה הוא מגדל עצי זית ושקד. במשך שנים, קיבל האיש היתרי "חקלאי במרחב התפר", שאיפשרו לו גישה חופשית לאדמתו. האיש נותר ללא היתר משלהי 2018 בשל סירוב הצבא לחדשו. משעתר המוקד בעניינו, ולאחר שהתפרסם קובץ הנהלים החדש, הנפיק הצבא לאיש היתר המוגבל ל-40 כניסות בשנה (תיק המוקד 80193).
בהינתן ש-95% מהשטחים החקלאיים ב"מרחב התפר" מורכבים ממטעי זיתים –
כך על פי נתוני הצבא – מדובר בסגירה כמעט מוחלטת של שטחי החקלאות ב"מרחב התפר". ויצוין, כי ההיקף הנרחב של גידול הזיתים הוא תולדה ישירה של הקושי בגישה לקרקעות הלכודות מעבר לגדר, שאילץ חקלאים רבים לזנוח גידולי ירקות עתירי מים הזקוקים לטיפול אינטנסיבי.
קובץ הנהלים העדכני גם מגדיר מחדש (בסעיף 2) את התכלית של "היתר חקלאי" – ולמעשה את התכלית של משטר ההיתרים בכל הנוגע לבעלי אדמות. ב
קובץ הנהלים הקודם, שפורסם בשנת 2017, היתר חקלאי הוגדר כהיתר ה"מונפק לתושב איו"ש שיש לו
זיקה קניינית לאדמות חקלאיות במרחב התפר, ו
תכליתו שימור הזיקה לאדמות אלה" (הדגשה שנייה הוספה). ואולם, עתה שונתה ההגדרה: "היתר חקלאי – ...
תכליתו [
היא]
לאפשר עיבוד האדמה החקלאית, על פי הצורך החקלאי הנגזר מגודל הקרקע ומסוג הגידול, תוך שימור הזיקה לאדמות אלה" (ההדגשה הוספה). שינוי זה מבטא בבהירות מדיניות הכופרת בזכותם הבסיסית של בעלי אדמות להגיע לחלקותיהם, כאשר יחפצו ולכל צורך שהוא.
הגבלת גישתם של החקלאים נעשית בניגוד גמור להוראות הפסיקה ולדין הבינלאומי, ותוך ניצול הכוח והסמכות הנובעים משליטה צבאית על הגדה המערבית ועל האוכלוסייה האזרחית המתגוררת בו.
לפני למעלה מתריסר שנים, התחייבה ישראל לאפשר לחקלאים גישה חופשית לאדמתם, שתוגבל אך ורק משיקולי ביטחון. כיום ישראל מגבילה את הגישה לקרקע באופן גורף, למעט ל"צורך חקלאי" במובן הצר ביותר, והמוכתב על ידי ישראל עצמה. תוצאתה הברורה של מדיניות זו, היא ריקון האזור מפלסטינים. נראה כי ישראל חותרת להותיר את האדמות שוממות מחקלאות פלסטינית, ללא עיבוד, תוך הפרה בוטה של זכותם של החקלאים לקניין בארצם שלהם.
ביום 21.11.2019, במסגרת ההליכים ב
עתירת המוקד התוקפת את מדיניות ה"חלקה המזערית" (אחת מכעשרים עתירות התלויות ועומדות בעניין כיום),
ביקש המוקד כי בית המשפט יוציא צו ביניים, שיורה לצבא "להימנע מלהחיל על בעלי אדמות במרחב התפר ועל עובדיהם את נהליהם החדשים... עד להכרעה בעתירה". בבקשתו הבהיר המוקד, כי "הנהלים החדשים הם פוגעניים אפילו יותר, ובהרבה, מהנהלים הקודמים" בגינם הוגשה העתירה, וכי אין לכך כל צידוק ביטחוני.
בית המשפט הורה למדינה להגיש תגובה לבקשה לצו ביניים עד ליום 1.12.2019.
