שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ
14.1.2019

בג"ץ מתיר, ברוב דעות, הריסה עונשית של קומת מגורים בגדה המערבית, בה מתגוררת משפחתו של קטין שביצע פיגוע: ספקות עולים בפסק הדין לגבי יעילות השימוש באמצעי זה לצורכי הרתעה

ביום 10.1.2019 דחה בג"ץ ברוב קולות את עתירתו של המוקד להגנת הפרט נגד הריסתה של קומה עליונה של בית בן שלוש קומות ביטא שבנפת חברון, בה התגורר קטין כבן 16 הנאשם בביצוע פיגוע דקירה ביום 16.9.2018 בצומת גוש עציון שבגדה המערבית, ומאז מצוי במעצר. העתירה הוגשה ביום 17.12.2018 באמצעות המוקד להגנת הפרט בשם הוריו של המפגע ושני אחיו – הצעיר שבהם ילד כבן 12 – המתגוררים יחדיו בקומה העליונה נגדה הוצא צו הריסה וכן בשם הסב שבבעלותו הבניין.

בפסק הדין העיקרי, מפי השופט עמית, נקבע כי החלטת המפקד הצבאי הינה מידתית. במישור העקרוני, גם בפסק דין זה נדחו טענותיו של המוקד, ובראשן העובדה כי מדובר בענישה קולקטיבית האסורה בתכלית במשפט ההומניטארי הבינלאומי. עוד נדחתה בקשת המוקד לקיים דיון עקרוני בהרכב מורחב בהלכה הקיימת, המתירה הריסת בתים מתוקף תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 – וזאת בניגוד לעמדתו במיעוט של השופט קרא, לפיה יש לשוב ולעיין בהלכה בהרכב מורחב.

השופט עמית הרחיב בעניין ההרתעה, באומרו – בנימה אפולוגטית – כי "גם המפקד הצבאי עֵר לכך שהריסת בתים מעוררת קושי נורמטיבי ניכר, שהצדקתו – ולו בדוחק – מבוססת על הצגת ראיות מספקות לטענה כי זהו כלי יעיל למניעת פיגועי טרור. ואכן, ככל שתתגלה חולשה במידת האפקטיביות, תהיה לכך השלכה על סבירות ההפעלה של תקנה 119" (הדגשות הוספו). ואילו השופטת ברון חזרה על עמדתה שהובעה בפסק דין מרעי (בו ביטל בג"ץ את צו הריסה עונשית), וקבעה כי "ישנם ספקות של ממש המרחפים מעל הכוח ההרתעתי של הריסת בתים, והמצב הוא שאין אפשרות אמיתית לאמוד את שיעור ההצלחה של כלי זה במניעת פיגועים... לא מן הנמנע כי השימוש בהריסת בתים משיג תוצאה הפוכה..." (הדגשות הוספו).

השופט עמית הכיר בבעייתיות הנובעת מכך שמשפחה נפגעת ממעשה של קטין "שהוא פחות מיושב בדעתו", אולם הוסיף באותה נשימה ש"ניתן לטעון כי התכלית ההרתעתית מתגשמת במיוחד כאשר מדובר בקטין". עוד נאמר: "עולה כי היתה לבני המשפחה אפשרות של ממש למנוע את הפיגוע או לפחות להתריע מבעוד מועד על כוונתו של המחבל. נסיבות עובדתיות אלה ממחישות את התכלית ההרתעתית שמבקש המפקד הצבאי להשיג...".

השופט קרא, שהיה כאמור בדעת מיעוט, גרס כי דווקא בשל היותו של המפגע קטין, על שלל המניעים שהניעו אותו לביצוע המעשה, לרבות "רצון עז לפגוע בהוריו", אין להפעיל במקרה זה את תקנה 119. השופט קרא אף התנגד לעמדת שופטי הרוב, אשר נתנו משקל לדברי המשפחה שנאמרו לכאורה לאחר מעשהו של בנם, וגרס כי הוספת שיקול זה הינו "כ'עונש' על עצם התמיכה במעשה לאחר שבוצע". כמו כן, התנגד השופט קרא לעמדת הרוב לגבי המידתיות של היקף ההריסה המתוכנן, וסבר שעל המפקד הצבאי היה לסייג את הצו לחדר שבו התגורר המפגע בלבד, בהתחשב בהיותו קטין ובמניעיו, ובעובדה לא היה לבני משפחתו חלק במעשיו.

בית המשפט מתח ביקורת על הצבא בעניין פרק הזמן הקצר מדי, של 48 שעות, שניתן למשפחה להתארגנות לקראת ההריסה, וזאת ביחס לפרק הזמן הממושך של למעלה מחודשיים שחלפו עד שהצבא הודיע על כוונתו להוציא צו הריסה. בית המשפט נתן למשפחה שבוע להתארגן בטרם רשאי יהיה הצבא לבצע את ההריסה.

בפסק הדין צוינה התחייבות הצבא שלא ייגרם נזק לקומות התחתונות.
[email protected] (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב