המוקד להגנת הפרט - בהחלטה תמוהה, סירב בג"ץ לבחון לגופה את עתירת המוקד נגד החלטת שר הפנים שלא לשדרג את מעמדה של פלסטינית החיה בישראל שנים ארוכות במסגרת הליך לאיחוד משפחות: בלית ברירה, יפנה המוקד לבית הדין לעררים, על אף שלא נתונה לו הסמכות החוקית בעניין
חזרה לעמוד הקודם
20.03.2018

בהחלטה תמוהה, סירב בג"ץ לבחון לגופה את עתירת המוקד נגד החלטת שר הפנים שלא לשדרג את מעמדה של פלסטינית החיה בישראל שנים ארוכות במסגרת הליך לאיחוד משפחות: בלית ברירה, יפנה המוקד לבית הדין לעררים, על אף שלא נתונה לו הסמכות החוקית בעניין

ביום 11.4.2016, בעקבות עתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט לבג"ץ, החליט שר הפנים לתת מעמד ארעי (המקנה זכויות סוציאליות) לפלסטינים, בני זוגם של תושבי המדינה, החיים בישראל מזה שנים רבות אך ורק מכוח היתרי שהייה צבאיים, ללא תקווה לקבל מעמד במדינה וללא זכויות סוציאליות בשל חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה). זאת, בתנאי שבקשתם לאיחוד משפחות הוגשה לא יאוחר מסוף שנת 2003 ובכפוף לעמידה בתנאי הסף, לרבות הוכחת "מרכז חיים" בישראל והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית. בנוסף נקבע, כי ילדים להורה שיקבל מעמד מכוח החלטה זו זכאים גם כן לקבל מעמד, בתנאי שנולדו לאחר התאריך 1.1.1998. 

החלטת השר התייחסה לכ-2,000 בני זוג מתוך כ-9,900 בעניינם עתר המוקד. נכון לספטמבר 2017, מתוך קבוצה מצומצמת זו – שנקבעה, כאמור, אך ורק על בסיס מועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות – 1,573 אנשים קיבלו מעמד ארעי במדינה, ואילו מעמדם של 418 לא שודרג, עקב מניעה ביטחונית או פלילית, או בשל אי עמידה בקריטריונים. 

ביום 18.3.2018 דחה בג"ץ על הסף את עתירת המוקד (בג"ץ 6079/17) וכן עתירה דומה שהוגשה על ידי עורכת דין פרטית. עתירת המוקד הוגשה בשם בת זוגו הפלסטינית של תושב ירושלים המזרחית, אשר שר הפנים סירב לשדרג את מעמדה בטענה שישנה "מניעה ביטחונית" לשדרוג, ולפיכך אינה עומדת בתנאים הקבועים בהחלטתו. 

בפסק הדין, דחה בית המשפט את טענת העותרים, לפיה ביקורת שיפוטית על החלטות השר במקרים כאלה נתונה בידי בג"ץ, וזאת מתוקף סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) – מכוחו ניתנות החלטות על שדרוג מעמד. תחת זאת, אימץ בג"ץ את עמדת המדינה כי יש לדחות את העתירות בשל קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת ערר לבית הדין לעררים – על אף שהדבר מצוי מחוץ לסמכותו של בית הדין.

בנימוקיו, אישר בית המשפט כי "אכן ביקורת החלטה מכוח סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה היא בסמכות בג"ץ". אולם לדידו, סמכותו זו קיימת רק בכל הקשור ל"תקיפה של החלטת המדיניות עצמה, או תנאי מתנאיה", אך לא ל"תקיפת החלטה פרטנית המתייחסת לעמידה בתנאים המקדמיים לתחולת המדיניות (מרכז חיים, כנות הקשר, והיעדר מניעה ביטחונית ופלילית).... מי שאינו עומד בתנאי הסף – עניינו אינו נופל כלל במסגרת המדיניות החדשה... וממילא אין מדובר בהחלטה לפי סעיף 3א1". 

יש להדגיש, כי אין מדובר בקטיעת ההליך לאיחוד משפחות של אנשים אלו, כפי שעשוי להשתמע מקביעת בג"ץ בעניין אי עמידה בתנאי הסף. בקשותיהם שאושרו נותרות על כנן, והם צפויים להמשיך ולקבל היתרי שהייה כבעבר. כל שנמנע מהם הוא קבלת מעמד ארעי במסגרת החלטת השר. עוד יש להדגיש, כי אין דרך אחרת לשדרג מעמד של פלסטינים מלבד באמצעות הוראות סעיף 3א1 לחוק. מכאן התמיהה שמעורר פסק הדין. 

משנחסם אפיק הפנייה לבג"ץ – על בסיס האבחנה שנקבעה בפסק הדין – יגיש המוקד ערר לבית הדין לעררים כנגד החלטת השר בעניינה הפרטני של האישה. כך, נוספה עתה משוכה נוספת עמה נאלצים להתמודד פלסטינים במאמציהם לחיות עם משפחותיהם בירושלים המזרחית כאחד האדם.