שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ
25.10.2017

דו"ח חדש של המוקד להגנת הפרט ובצלם: לא מוגנים – מעצרם של נערים בירושלים המזרחית

נערים בירושלים המזרחית מוצאים ממיטותיהם באמצע הלילה, נאזקים ללא כל צורך ונדרשים להמתין זמן ממושך לחקירה. רק אז, כשהם כבר עייפים ושבורים, הם מועברים לחקירה ממושכת בלי שניתנת להם אפשרות לשוחח לפני כן עם עורך דין או עם הוריהם ובלי להבהיר שיש להם זכות לשתוק בחקירה. לאחר מכן הם מוחזקים במעצר בתנאים קשים, במשך ימים ואף שבועות, גם כאשר החקירה כבר הסתיימה. בחלק מהמקרים מתלווים למסכת זו גם איומים, קללות ואלימות פיזית – בין אם לפני החקירה ובין אם במהלכה.


מרגע שהנערים נעצרים – מודרים הוריהם לחלוטין מהתהליך. בשום שלב הם לא נתפסים בעיני הרשויות כגורם רלוונטי וכמי שזכאים להגן על ילדיהם. המידע שנמסר להם באשר למתרחש עם בנם ובנוגע לזכויותיו הוא מינימלי, ורק במקרים בודדים מאפשרים להם להיפגש אתו. כך נותרים ההורים חסרי אונים, בלי כל יכולת לסייע לו.


בהיעדר הגנה של הוריהם או של מבוגר אחר שעליו הם יכולים לסמוך – ותוך התעלמות מוחלטת מגילם – נאלצים הנערים לעבור את כל התהליך כשהם לגמרי לבדם, הרחק ממשפחתם ובמנותק משגרת חייהם ומכל המוכר להם. הנערים מושלכים למצב מאיים ומבלבל, כאשר איש מהמבוגרים המקיפים אותם לא טורח לעדכן אותם בנוגע למתרחש. איש אינו מסביר להם לאן לוקחים אותם, במה הם חשודים, מהן הזכויות המגיעות להם, עם מי מותר להם להתייעץ, כמה זמן אמור ההליך להימשך ומתי ישובו לביתם ולמשפחתם. גרוע מכך: מתיאורי הנערים עולה כי המבוגרים שכן סובבים אותם – השוטרים, אנשי השב"כ, הסוהרים והשופטים – מתייחסים אליהם כאל מי שאינם זכאים לדָבָר. כל היענות לבקשה שלהם – שתייה ומזון, מגבת, גישה לשירותים, בקשה לשוחח עם ההורים – נתפסת כמעשה של חסד, שמימושו נתון לחלוטין לשרירות ליבם של האחראים.


התנהלות זו מאפשרת לרשויות אכיפת החוק להפעיל עליהם אמצעי לחץ כדי שיודו. ואכן, רבים מהנערים חותמים על הודאות (שחלקן הודאות שווא וחלקן בשפה שאינם מבינים), שלא מרצונם החופשי. הודאות אלה מבססות בהמשך את אשמתם בכתב האישום שיוגש נגדם.


מציאות זו משתקפת ב-60 תצהירים שגבו בצלם והמוקד להגנת הפרט מנערים תושבי ירושלים המזרחית שנעצרו ונחקרו במהלך תקופה של כשנה וחצי – ממאי 2015 עד אוקטובר 2016. חלקם שוחררו לאחר חקירה, נגד אחרים הוגש כתב אישום. המידע העולה מתצהירים אלה, בשילוב עם המידע הרב שנאסף אצל המוקד להגנת הפרט, בצלם וארגונים אחרים, מעידים שהמציאות שתיארו הנערים שמסרו תצהירים לצורך הדו"ח הנוכחי היא דרך המלך שבה בוחרת המדינה להתמודד עם נערים החשודים ביידוי אבנים: אין מדובר בחוקר או בסוהר סוררים שפעלו בניגוד לנהלים, אלא במדיניות ברורה וגלויה של כל הרשויות: החל מהמשטרה שמבצעת את המעצרים, דרך שירות בתי הסוהר שכולא את הנערים בתנאים קשים וכלה בשופטים אשר מאריכים באופן כמעט שגרתי את מעצרי הנערים – גם כשאין כל צורך מלכתחילה במעצר, גם לאחר שהחקירה כבר הסתיימה וגם במקרים שבהם הנערים מתלוננים על אלימות שספגו.


הרשויות השונות טורחות לוודא שמדיניות זו מיושמת, ברמה הטכנית-פורמליסטית, בהתאם להוראות החוק: הן מוציאות (לפחות בחלק מהמקרים) צווי מעצר, הן מנהלות את החקירות (ברובן)) בשעות המותרות בחוק, המעצרים מוארכים בבתי המשפט בהתאם לתקופות שנקבעו בחוק והנערים מוחתמים על הודאות. בנוסף, מקיימות הרשויות מערכת פיקוח שמוסמכת לבחון תלונות של נערים נגד התנהלות כזו או אחרת של שוטרים, סוהרים או חוקרים.


ואולם כל אלה רק יוצרים מראית עין של התנהלות חוקית במטרה להעניק לגיטימציה להליכים אלה. בפועל, התנהלות הרשויות מבוססת על פרשנות טכנית בלבד של ההגנות שנקבעו בחוק עבור קטינים ועל היתלות בחריגים שנקבעו בו. בכל הנוגע לנערים פלסטינים מירושלים המזרחית, מרוקנים שוטרים, סוהרים ושופטים את חוק הנוער ממהותו כעניין שבשגרה – ובמקביל רוחצים בניקיון כפיהם בזכות היצמדות ריקה מתוכן להוראותיו.


לקריאת הדו"ח המלא



פרסום זה הופק בסיוע האיחוד האירופי. האחריות הבלעדית על תכניו של פרסום זה נתונה בידי בצלם והמוקד להגנת הפרט ואין להתייחס אליהם בשום אופן כמשקפים את עמדות האיחוד האירופי.

mail@hamoked.org.il (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב