ביום 4.7.2017
החליטו שופטי בג"ץ, פה אחד, לדחות את עתירתה של משפחה פלסטינית, להורות על הריסת בתיהם של שלושה יהודים אשר שרפו למוות את בנהּ. השופטים הדגישו, כי הנימוק העיקרי לדחיית העתירה הוא השיהוי הניכר – כשנתיים ימים – בין מעשה הרצח לדרישת המשפחה להפעיל את הסמכות להריסת בתים כנגד משפחות הרוצחים. לעניין זה נסמכו השופטים על
פסק דין תקדימי שניתן בעתירת המוקד להגנת הפרט (בג"ץ 6745/15), במסגרתו בוטל צו להריסה עונשית בשל שיהוי של כ-11 חודשים בהוצאתו ונקבע, כי התכלית ההרתעתית שבבסיס תקנה 119 מחייבת כי השימוש בה ייעשה בסמוך ככל הניתן למועד האירוע בגינו נדרשת הפעלתה.
אשר לשאלה שבמוקד העתירה, ציין השופט רובינשטיין: "הריסתו או אטימתו של בית מחבל יהודי, אשר תביא להצלת חיים, ולו של אדם אחד, מצדיקה את השימוש בתקנה [119]", ועל כן לא ניתן – במישור העקרוני – לקבל את עמדת המדינה, לפיה אין צורך בהפעלת האמצעי של הריסת בתים כלפי מפגעים יהודים. ואולם, בד בבד נקבע כי על כל מקרה להיבחן לגופו, כאשר ההכרעה בדבר יעילות ההרתעה ונחיצותה במקרה המסוים מסורה לגורמי הביטחון. השופט הנדל הוסיף, כי נתונים אותם הציגה המדינה ל
בקשת בית המשפט מלמדים, כי היא בוחרת – מטעמים של חוסר מידתיות ואי נחיצות – שלא להפעיל את תקנה 119 גם במקרים שבהם המפגעים הם פלסטינים אזרחי ישראל. לאור זאת, נדחתה טענת העותרים בדבר אכיפה מפלה של מדיניות הריסת הבתים ונקבע, כי אין שחר לטענה לפיה החלטת המדינה במקרה הנוכחי נגועה היתה בגזענות.
המוקד חוזר ומדגיש את עמדתו, כי הריסת בתים – בין שמדובר בבתיהם של יהודים ובין שמדובר בבתיהם של פלסטינים – הינה ענישה קולקטיבית פסולה ואסורה, המנוגדת לדין הבינלאומי ולעקרון היסוד במשפט הישראלי, לפיו אין מענישים אדם בגין מעשים שלא ביצע. לא אחת טען המוקד בעתירותיו, כי מצב לפיו המדינה משתמשת באמצעי של הריסת בתים רק כאשר הגורם הפוגע הוא פלסטיני תושב השטחים הכבושים והנפגע יהודי, מעיד על אפליה קשה; ברם, תוך שהוא מדגיש כי אם מאזרחי מדינת ישראל נחסכה סנקציה פסולה ונקמנית זו, על אחת כמה וכמה שיש להימנע מלנקוט בה נגד התושבים המוגנים בשטחים.
