אליה וקוץ בה: הצבא נעתר לבקשתה של תושבת ישראל להמשיך ולהתגורר עם בעלה וילדיה ברצועת עזה אולם אם תבקר את משפחתה בישראל, לא יוּתר לה לשוב לרצועה

תושבי עזה הנשואים לתושבות או אזרחיות ישראל אינם רשאים לגור בישראל עם בנות זוגם, בשל המגבלות שמטיל חוק האזרחות והכניסה לישראל. בנות הזוג הישראליות נאלצות לפיכך לחלק את חייהן בין ישראל לעזה, והן תלויות באישור הצבא כדי להיכנס לעזה אף לצורך ביקור בלבד בביתן שברצועה. ואם לא די בכך שמשפחות נאלצות להתפצל, החליט הצבא ביולי 2015 על מדיניות צמצום של כניסת ישראלים לרצועת עזה, שהעמיקה את הפגיעה בזכותם הבסיסית של פלסטינים לחיי משפחה.

תושבת ירושלים המזרחית חיה בעזה עם בן זוגה וילדיה מאז שנת 2004, מכוח היתר כניסה לעזה שנתן בידה הצבא, היתר אותו עליה לחדש מדי שישה חודשים. ביום 22.3.2016 פנה המוקד להגנת הפרט לצבא, בבקשה לחדש את ההיתר שבידי האישה, אולם הצבא, שטרח לענות על הפנייה רק ביום 4.5.20166, סירב לבקשה "מטעמים ביטחוניים", בשל מדיניות הצמצום.

בעקבות זאת עתר המוקד לבג"ץ ביום 26.5.2016, והדגיש כי סירוב הצבא להאריך את תוקף ההיתר שבידי האישה פירושו סילוק האם מביתה והפרדתה ממשפחתה – פגיעה קשה ובלתי מידתית בזכותה שלה ושל בן זוגה וילדיהם לחיי משפחה.

ביום 16.6.2016 הודיעה המדינה, כי היא עומדת בסירובה לאשר ביקורהּ של האישה בעזה, בטענה כי היא "מצויה בקשר עדכני עם פעילים בהתאחדות בלתי מותרת". בתגובתו מיום 11.7.20166 טען המוקד, כי התייחסות המדינה למקרה כאל "ביקור", מעידה על שיקול דעת לקוי ואף מוטעה בעת קבלת ההחלטה, לאור העובדה שאין מדובר כאן ב"כניסה" לעזה, אלא בהמשך שהותה של האישה עם בן זוגה וילדיהם בביתם המשותף שברצועה.

יום לאחר מכן מסרה המדינה על החלטתה להנפיק לאישה היתר כניסה לעזה למשך שישה חודשים, כנהוג, בתנאי שהיא תשוב לרצועת עזה מיד עם קבלת ההיתר. בנוסף הובהר, כי אם תיכנס האישה לישראל, שם מתגוררים קרובי משפחתה, הרי יהיה עליה להגיש בקשה חדשה לכניסה חזרה לעזה, וכי "ככל שתוגש בקשה בנסיבות שכאלה, בכוונתם [של גורמי הביטחון] להתנגד לה".

ביום 18.7.2016 קיבלה האישה את ההיתר, אולם החלטת המדינה גוזרת עליה שלא לצאת עוד מעזה ולפיכך להתנתק מבני משפחתה שבישראל.