ביום 27.9.2016
פסק בג"ץ ב
עתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט כנגד צווי הריסה עונשית שהוּצאו לשני בתים בשכם, בהם התגוררו מעורבים בפיגוע ירי ביום 1.10.2015. עתירה אחת נתקבלה פה אחד והאחרת נדחתה ברוב דעות.
בעקבות
צווים על תנאי שהוּצאו בעתירות, נדרשה המדינה לנמק את עמדתה, לפיה ההחלטה להרוס את הבתים הינה מידתית, וכן להבהיר את טיב הראיות המינהליות כנגד השניים, שפעלו
במעגל השני של המעורבים בפיגוע. בעניינו של החשוד במעורבות בפיגוע קבעו השופטים, כי לא עלה בידי המדינה לשכנע כי התשתית הראייתית המינהלית מספיקה לשם הפעלת תקנה 119. אולם בעניינו של האיש שהודה במסגרת ההליך הפלילי במעשים שיוחסו לו, מצאו שניים מן השופטים, כי מעורבותו בפיגוע הייתה מרכזית ומשמעותית, וכי מעשיו נמצאו "ברף החומרה הגבוה", שדי בו לשם הפעלת תקנה 119. השופטת ברון, בדעת מיעוט, סברה כי לאור אי מעורבותה של המשפחה – הריסת הבית הינה בלתי מידתית, ולפיכך יש לקבל העתירה. השופטת הדגישה עוד, כי לרעייתו של האיש ולשמונת ילדיהם לא הייתה יד בפיגוע, והם יהיו הנפגעים הבלעדיים מהריסת הבית, ולפיכך תהיה זאת "פגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם חוקתיות מן המעלה הראשונה".
אחת הטענות שעלו בעתירות הייתה כי בהחלטתה להרוס את הבתים נוקטת המדינה פרשנות מרחיבה של תקנה 119, המחילה את סמכותו של המפקד הצבאי גם על מי שאינם נמנים על המעגל הראשון של מעורבים בפיגוע. בהקשר זה, קבע השופט דנציגר: "הניסיון לערוך הבחנה דיכוטומית בין המבצעים "הישירים" לבין "העקיפים" – כדוגמת המתכננים; המגייסים; המסייעים; או מספקי הנשק והמימון – אינו חף אף הוא מקשיים. יש ולעיתים דווקא פעילותם של המבצעים ה"עקיפים" היא כה משמעותית ומרכזית עד שספק אם אלמלא היא היה בא לעולם הפיגוע. מכאן
שהשאלה אותה יש לשאול אינה בהכרח האם המפגע ירה בעצמו בקורבנות הפיגוע, או אם נכח פיזית בזירה בשעת מעשה, אלא מהי מידת ההשפעה שהייתה למעשיו על התממשות הפיגוע, והאם די בה כדי להצדיק את הפעלת הסנקציה מכוח תקנה 119 כלפיו" (ההדגשה במקור).
בעקבות בקשת המוקד, כי תינתן למשפחה שהות מספקת לצורך התארגנות בטרם ייהרס הבית, הודיעה המדינה כי תסכים "בנסיבות העניין, למתן תקופת התארגנות בת 72 שעות ממועד פרסום פסק הדין בטרם ביצוע הצו".
