ארגוני זכויות האדם לבג"ץ: לחוק ההזנה בכפייה אין אח ורע בעולם

ביום 6.9.2015 הגישו ארבעה ארגוני זכויות אדם, בהם המוקד להגנת הפרט, עתירה לבג"ץ, לביטול חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 48), התשע"ה-2015, שאושר בכנסת ביום 30.7.2015 ומתיר האכלה בכפייה של עצירים מינהליים ואסירים, המביעים מחאה בדרך של שביתת רעב. הארגונים טענו, בין היתר, כי התיקון עומד בסתירה לחוק זכויות החולה ולכללי האתיקה הרפואית, וכן הוא מפלה בין אסירים יהודים לאסירים פלסטינים. עוד נטען בעתירה, כי תכלית התיקון איננה הצלת חיי אדם חולה השובת רעב, כפי שהתיקון משים עצמו, אלא שבירת שביתות רעב של אסירים והשתקת מחאתם.

בתגובתה מיום 9.9.2015 טענה המדינה, כי התיקון לא בא להחליף את ההסדר שבחוק זכויות החולה, הקובע את הקריטריונים למתן הוראה על טיפול בחולה בניגוד לרצונו, בכפוף להיתר של בית משפט מחוזי. יחד עם זאת, טענה המדינה, כי הסדר זה הינו "כללי" ואינו מביא בחשבון את "השלכות הרוחב של שביתת רעב או של תוצאותיה על ביטחון תושבי המדינה". תכלית החקיקה, לשיטת המדינה, הינה להשלים את ההסדר הקיים באמצעות "הרחבה של סל הכלים שיש למדינה לשם הגנה על החיים, שלמות הגוף ובריאותו של אסיר שובת רעב" לצד שמירה על ביטחון הציבור והמדינה. אחת הטענות שהעלתה המדינה, אשר נועדה לסבר את האוזן, היא כי ערך השמירה על חיי אדם והצלת חייו של שובת רעב עולה בחשיבותו על הפגיעה ברצונו האוטונומי של האסיר.

בדיון בבג"ץ ביום 17.9.2015 הדגישו העותרים, כי החוק אינו חוקתי, בשל פגיעה "בכבוד ובאוטונומיה, הפליה ופגיעה בשיוויון, ושיקולים זרים לעניינים חוץ רפואיים", ואינו מתיישב עם ערכי דמוקרטיה המכבדים זכויות אדם ושיקולים הומניטאריים. העותרים הדגישו, כי העובדות בשטח אינן תומכות בחקיקה כזו – נהפוך הוא; מעולם לא מת אסיר ששבת רעב, לא קמו מהומות בעקבות שביתת רעב שלא היה בידי שלטונות הכלא להשתלט עליהן, מספר שובתי הרעב הולך ופוחת, והמקרים היחידים של מוות אירעו דווקא כשאסירים שובתי רעב הוּזנו בכפייה.

הארגונים טענו, כי לחוקק חוק להאכלה בכפייה מחשש פן יתעוררו מהומות כתוצאה ממותו של אסיר ששבת רעב ולא הוזן בכפייה, כמוהו "כמו למנוע מראש הפגנה כחוק בגלל [ש]גורמים שמתנגדים להפגנה הזו יכולים להפר את הסדר". עוד טענו הארגונים כי החוק אינו מהווה "הסדר משלים", אלא הסדר ייחודי; לחוק זה שחוקקה כנסת ישראל אין אח ורע בשום מקום בעולם, היות שהוא מתייחס לשיקולים זרים, ביטחוניים, שאינם שיקולים רפואיים. למרות שעל פי החוק תידרש חוות דעת רפואית לקיום הליך ההזנה בכפייה, הרי שההליך עצמו יהיה פרי יוזמה של נציב השב"ס – ולא של גורם רפואי כלשהו.

המדינה טענה, כי חוק זכויות החולה תקף, וכי פניית הרשויות לחוק החדש תיעשה רק כמוצא אחרון. החוק, לדידה, "בא למנוע נזק בלתי הפיך בנקודת זמן לפני איבוד ההכרה". אולם אנשי "רופאים לזכויות אדם", גם הם בין העותרים, הבהירו כי במקרה של שובת רעב, לא ניתן לדעת מראש מהי הנקודה הקריטית בה יימצא בסכנת חיים, אלא רק בדיעבד. לכן שום הערכה מסוג זה לא תהיה ודאית ועם זאת, היא תוביל בוודאות לפגיעה קשה בשוויון ובאוטונומיה של אסיר השובת רעב.