המוקד להגנת הפרט - בעקבות הליכים משפטיים: אלמנה פלסטינית תוכל להמשיך להתגורר בישראל, למרות שנותרה ללא "מזמין" במדינה; משרד הפנים חויב בהוצאות משפט בשל גרירת רגליים
חזרה לעמוד הקודם
23.06.2015

בעקבות הליכים משפטיים: אלמנה פלסטינית תוכל להמשיך להתגורר בישראל, למרות שנותרה ללא "מזמין" במדינה; משרד הפנים חויב בהוצאות משפט בשל גרירת רגליים

נהלי משרד הפנים קובעים, כי הליך לאיחוד משפחות (אחמ"ש) נקטע מיד עם "פקיעת" קשר הנישואין. לפיכך, כאשר נשים פלסטיניות שעדיין נמצאות בתוך ההליך המדורג לאחמ"ש מתאלמנות מבן זוגן הישראלי, מרחף מעל ראשן האיום כי יידרשו לעזוב לאלתר את ביתן מזה שנים ולשוב לשטחים – שם, פעמים רבות, אין איש מצפה להן. עניינן של נשים אלה מועבר לוועדה ההומניטארית, אשר רשאית להמליץ לשר הפנים על מתן היתר שהייה או מעמד ארעי בישראל "מטעמים הומניטאריים מיוחדים". אלא שהוועדה ההומניטארית מסרבת לדון בעניינן של אלמנות ללא ילדים, שכן המשך השהייה בישראל במקרים "הומניטאריים חריגים" מותנה בקיומו של "מזמין", היינו, בן משפחה מדרגת קירבה ראשונה – בן זוג, הורה או ילד – השוהה כדין בישראל. בכך מופלות אלמנות פלסטיניות לרעה לעומת אלמנות שאינן פלסטיניות, שבקשותיהן נשקלות לגופן גם בהיעדר "מזמין", תוך בחינת שלל זיקותיהן לישראל.

פלסטינית תושבת הגדה המערבית נישאה בשנת 1995 לתושב ישראל ועברה להתגורר עמו בירושלים המזרחית. בשנת 2000 אושרה בקשה לאיחוד משפחות שהגיש עבורה בעלה, והאישה החלה לקבל מהצבא היתרי שהייה בישראל. מאז, ובמהלך אחת-עשרה השנים הבאות, התגוררה האישה בישראל מכוח היתרי שהייה (שאינם מזכים בשום זכות סוציאלית או אחרת), שכן הוראת השעה שוללת את זכאותה למעמד במדינה. בשנת 2011 נפטר הבעל. בן לילה מצאה עצמה האישה מתמודדת עם סכנת גירוש מביתה ומהקהילה התומכת, בקירבה חיה במשך למעלה מחמש-עשרה שנה. לאור מצוקתה של האישה, פנתה לשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית, מיוזמתה שלה, בבקשה לוועדה ההומניטארית, למתן מעמד לאישה. ברם, ביום 9.12.2012 התקבלה במשרדי המוקד להגנת הפרט, שהחל לטפל בעניינה של האישה, תשובת הוועדה, לפיה בקשתה של האישה להמשיך לקבל היתרים לשהייה בישראל נדחתה, משום ש"בבקשה זו אין מזמין כלל, כך שהשר והוועדה אינם מוסמכים לדון בבקשה". משמע, הבקשה נדחתה לא מפני שאין מדובר במקרה הומניטארי ואף לא מטעמים של מניעה ביטחונית או פלילית, אלא רק מן הטעם שלאישה לא נולדו ילדים מבעלה המנוח.

ביום 12.3.2013 עתר המוקד לבג"ץ, בדרישה להורות למשרד הפנים לתת לאישה מעמד ארעי בישראל, לאור מגוריה הממושכים במדינה. המוקד הדגיש, כי החלטת הוועדה ההומניטארית פוגעת בזכותה של האישה לכבוד ולשוויון ופגיעה זו מתעצמת שבעתיים נוכח מעמדה המוחלש ממילא, כאלמנה בחברה הפלסטינית המסורתית. עוד הדגיש המוקד את האבסורד הטמון במצב, שבו פטירת בן הזוג, אשר הופכת את נסיבות העניין להומניטאריות, היא גם זו שמונעת את אישור הבקשה כהומניטארית, וביקש, לפיכך, לבטל את התנאי הפוגעני והלא-מידתי הקבוע בחוק, לפיו "החריג ההומניטארי" קיים רק באותם מקרים שבהם לתושב השטחים שעבורו הוגשה הבקשה יש "מזמין" השוהה כדין בישראל.

בתגובה הודיעה המדינה, כי עניינה של האישה יובא בפני הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים – שאינה מתנה את הטיפול בבקשות בקיומו של "מזמין" – וביקשה, משכך, למחוק את העתירה על הסף. המוקד מצדו טען, כי לוועדה הבינמשרדית כלל אין סמכות לדון בנושא, שכן מדובר בגוף המייעץ למשרד הפנים אך ורק בבקשות של זרים שאינם נופלים בגדרה של הוראת השעה. עוד טען המוקד, כי העברת הדיון בעניינה של האישה לוועדה הבינמשרדית אינה פותרת את הבעיה לגבי יתר האלמנות הפלסטיניות המצויות במצב זה. על כן דרש המוקד להותיר את העתירה על כנה ולדון בסעדים שנתבקשו במסגרתה. אלא שבית המשפט החליט, ביום 7.8.2013, כי לאור נכונות המדינה להעביר את עניינה של האישה לטיפולה של הוועדה הבינמשרדית, העתירה מיצתה את עצמה ויש למוחקה.

ביום 13.11.2014, למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין ומבלי שהוועדה הבינמשרדית נדרשה לנושא כמובטח, הודיע משרד הפנים כי החליט לדחות את בקשתה של האישה. בין היתר טען משרד הפנים, כי הקשר שהאישה מקיימת עם בנה מנישואיה הראשונים ועם שני אחיה משמעותי מכפי שהצהירה בשימוע שנערך לה, וכי היא נוהגת לבקר את השלושה, המתגוררים בגדה, באופן תדיר. הואיל וכך, קבע המשרד, "זיקתך ל"אזור" גדולה וחזקה יותר מזיקתך לישראל".

ביום 9.12.2014 הגיש המוקד ערר לבית הדין לעררים, בדרישה להורות למשרד הפנים לשוב בו מהחלטתו ולאשר לאלתר את בקשתה של האישה. המוקד תקף את הטענות הנלוזות של משרד הפנים, במטרה להצדיק את סירובו לבקשה. בין היתר, קבל המוקד על כך שהמשרד בחר להזכיר את הבן המתגורר בגדה, על אף שהובהר כי הקשר בין האישה לבין שלושת ילדיה מנישואים קודמים ניתק בעקבות העברתם לחזקת משפחתו של האב. עוד ציין המוקד, כי גם אם מביאים בחשבון את כל ביקוריה של האישה בגדה המערבית, הרי שאלה מסתכמים בכעשרה ימים בשנה, ולכן לא ברור כיצד הסיק משרד הפנים שזיקתה לגדה עולה על זיקתה לישראל. לבסוף הדגיש המוקד, כי מדובר בהחלטה לא סבירה ולא הוגנת, אשר התקבלה תוך הפרה בוטה של ההתחייבות שניתנה בבג"ץ, להפנות את הבקשה לוועדה הבינמשרדית.

בעקבות הערר הודיע משרד הפנים, כי "בנסיבות העניין החריגות, ולפנים משורת הדין", יועבר המקרה לבחינת מנכ"ל רשות האוכלוסין. עוד שלושה חודשים נדרשו עד להודעה נוספת של משרד הפנים, ביום 14.6.2015, כי מנכ"ל הרשות החליט לקבל את בקשתה של האישה ולאשר את המשך מגוריה בישראל מכוח היתרי שהייה. לאור התמשכות ההליכים, ו"הואיל והגשת הערר היא זו אשר הביאה את המשיב לחזור בו מהחלטתו נשוא הערר", חייב בית הדין לעררים את משרד הפנים בהוצאות משפט בסך 2,500 ₪.