זוג פלסטיני נישא בשנת 2007 וקבע את ביתו בירושלים המזרחית. בינואר 2008 הגישה האישה – תושבת קבע בישראל – בקשה לאיחוד משפחות (אחמ"ש) עם בעלה, תושב השטחים הכבושים. בעוד בני הזוג ממתינים להכרעת משרד הפנים בבקשה, נולדו בירושלים שלושת ילדיהם.
ביום 28.7.2011 העביר שירות בתי הסוהר (שב"ס) בכפייה את הבעל מישראל לרצועת עזה, עת שסיים לרצות מאסר קצר בגין נהיגה בישראל ללא רישיון נהיגה ישראלי. ההעברה בכפייה התבססה על עילה אחת בלבד: בהעתק הישראלי של מרשם האוכלוסין הפלסטיני, רשום האיש כתושב עזה. משך כל אותו יום חזר הבעל על התנגדותו להעברה הכפויה והסביר לסוהרים כי עזב את עזה עוד בשנת 2000, כי הוא חי בירושלים המזרחית וכי הוא ממתין להכרעת משרד הפנים בבקשה לאיחוד משפחות עם אשתו. אנשי השב"ס לא התייחסו לטענותיו. מאז שבוי הבעל ברצועת עזה, הרחק מאשתו וילדיו הקטנים.
ביום 14.8.2011 פנה המוקד להגנת הפרט למשרד הפנים – בהיותו הגוף המטפל בבקשות לאיחוד משפחות, וכן הגוף שבסמכותו להתיר כניסת "זרים" לישראל – בדרישה להתיר לאיש לחזור לביתו. במקום לתקן את העוול שנגרם מהעברתו בכפייה לעזה, בחר משרד הפנים להודיע כי הבקשה לאחמ"ש מסורבת, וזאת בהתבסס על
החלטת ממשלה מס' 3598 – שהתקבלה ביום 15.6.2008, חצי שנה
אחרי שהוגשה הבקשה לאחמ"ש – האוסרת על איחוד משפחות עם מי שרשום כתושב עזה. כך ניסה משרד הפנים להכשיר
רטרואקטיבית את ההעברה הבלתי חוקית, וזאת בהתבסס על החלה
רטרואקטיבית של החלטת ממשלה, שלא הייתה קיימת כלל בזמן שהוגשה הבקשה לאיחוד משפחות.
במקביל לניהול הליכים להשבת הטיפול בבקשה לאחמ"ש אצל משרד הפנים,
עתר המוקד לבית המשפט לעניינים מינהליים, כדי להשיב את האיש לביתו. המוקד טען, כי לפי
פסיקת בג"ץ ולפי
נהלי משרד הפנים, אין להרחיק אדם מישראל כל עוד מתנהלת בעניינו בקשה במשרד הפנים וציין, כי על משרד הפנים לאפשר לבעל למצות את ההליכים בבקשה לאחמ"ש כשהוא נמצא בישראל. או אז טען משרד הפנים – לראשונה, ובניגוד לטענותיו הקודמות – כי הבקשה לאחמ"ש סורבה עוד במאי 2008, ולכן לא נפל פגם בהרחקת האיש בשנת 2011.
בית המשפט מחק את העתירה "מחמת אי מיצוי הליכים" ובשל "חוסר הסמכות [...] לדון בפעולות שביצע השב"ס". האיש נאלץ להמשיך לנהל מגעים לקבלת מעמד מול משרד הפנים בעודו ברצועת בעזה, הרחק ממשפחתו וביתו.
ביום 5.1.2012
ערער המוקד על מחיקת העתירה בפני בית המשפט העליון, וביקש להורות למשרד הפנים להתיר את חזרתו של האיש לירושלים המזרחית. המוקד טען, כי העברת האיש בכפייה לרצועת עזה נעשתה ללא צו גירוש ובניגוד לחוק הכניסה לישראל והדגיש, כי נהלי משרד הפנים קובעים כי "עד לקבלת החלטה לגבי הבקשה/ערעור/השגה שהוגשה,
אין לבצע פעילות אכיפה כלפי המבקשים". תכלית הנוהל, טען המוקד, לאפשר למבקשים להיות מוגנים מפני גירוש כל עוד משרד הפנים דן בעניינם. לפיכך, גם אם השב"ס הוא שהרחיק את האיש לעזה, משרד הפנים הוא האחראי על מניעת גירושו של האיש מישראל, כל עוד מתנהלים בעניינו הליכים לקבלת מעמד. יתר על כן, משבוצע הגירוש, משרד הפנים הוא האחראי על תיקון העוול, שכן משרד הפנים, ולא השב"ס, הוא בעל הסמכות להתיר את כניסת האיש לישראל. עוד הוסיף המוקד, כי טענת בית המשפט לעניינים מינהליים, לפיה "לא מוצו הליכים", היא שגויה, שכן המוקד פנה למשרד הפנים עוד באוגוסט 2011, בדרישה להתיר את חזרת האיש לביתו.
ביום 28.5.2012, ב
תגובה לערעור,
חזרה בה המדינה מטענתה בעתירה הקודמת, והודתה שהבקשה לאחמ"ש סורבה רק לאחר שהאיש גורש מביתו. למרות שלמעשה הודתה בכך שהגירוש נעשה בניגוד לחוק, ולמרות שגם עתה האיש מצוי במגעים להשבת הטיפול בבקשה לאחמ"ש, טענה המדינה כי גירושו הוא "עובדה מוגמרת", וכי "אף אם נפל פגם בהרחקתו של המערער, אין מקום להורות בעת זו על החזרת המערער לישראל".
ביום 6.6.2012
דחה בית המשפט העליון את העתירה. למרות שהשופטים קבעו, כי ההעברה בכפייה נעשתה בניגוד לנהלים, ולמרות שהורו לרשויות להקפיד על קיומו של הנוהל – לא הורו השופטים על המסקנה המתבקשת: להחזיר את האיש לביתו.
