בניגוד למשפט הבינלאומי, בנתה ישראל חומה בתוך שטח הגדה המערבית. "
משטר ההיתרים" הוא הפתרון לכאורה שישראל בחרה להחיל על מה שהיא מכנה "מרחב התפר" – שטח הגדה הכלוא בין חומת ההפרדה לקו הירוק. ישראל הכריזה על "מרחב התפר" כשטח צבאי סגור, ודורשת מכל פלסטיני הרוצה להיכנס אליו – אך לא מישראלים ומתיירים – לקבל היתר מיוחד,
אותו מנפיק הצבא "לתקופות שונות, עפ"י מהות הבקשה, מטרת ההיתר, ויכולת המת"ק לאמת את הנתונים המופיעים בבקשה".
מנהל בית ספר, אב לשמונה, גר בישוב נזלת זיד שבנפת ג'נין, בסמוך ל
מובלעת ברטעה שב"מרחב התפר". בין השנים 2009-2008 קיבל האיש היתרי כניסה ל"מרחב התפר", התקפים לחצי שנה בכל פעם, לצורך מתן שיעורים פרטיים לתלמידי תיכון הגרים שם. כשביקש האיש בתחילת 2011 לחדש את ההיתר שבידו, סירב הצבא לבקשותיו מספר פעמים, "מטעמי ביטחון", וזאת בעל-פה, ללא נימוק, ללא הודעה בכתב, ומבלי שנערך לו שימוע, במהלכו יוכל להתנגד לטענות הביטחוניות המועלות נגדו.
באופן פרדוקסאלי, הסכנה הביטחונית שייחס הצבא לכניסת המנהל ל"מרחב התפר" לשם מתן שיעורים פרטיים, לא מנעה ממנו לקבל היתר כניסה לאותו אזור בדיוק, לצורך ביקור בתו, שגרה עם משפחתה באחד היישובים בהם תכנן אביה ללמד. שבועיים בלבד לאחר שבקשתו האחרונה ללמד ב"מרחב התפר" נדחתה, קיבל האיש היתר כניסה לשלושה ימים "לצרכים אישיים", לביקור בתו.
ביום 5.6.2011
פנה המוקד להגנת הפרט לצבא, בבקשה להנפיק למנהל היתר כניסה ל"מרחב התפר", על מנת להעניק שם שיעורים פרטיים במהלך חופשת הקיץ ובשנת הלימודים שאחריה. המוקד הדגיש, כי סירוב הצבא להנפיק את ההיתר "מטעמי ביטחון", לא רק שאינו הגיוני לאור הנפקת ההיתר לביקור הבת, אלא גם פוגע בזכותו של האיש לחופש העיסוק ולחופש התנועה, ובזכויותיהם של תלמידיו, המתגוררים מערבית לחומת ההפרדה, לחינוך. כעבור שבוע
השיב הצבא, כי "לאחר תום תוקף ההיתר [לביקור הבת], לא הוגשה מטעם מרשך בקשה לקבלת היתר כניסה למרחב התפר. [...] אדגיש, כי בתאריך ה-15.5.2011 הוגשה מטעם מרשך בקשה לקבלת היתר כניסה
לישראל על רקע היותו מורה. בקשה זו סורבה על רקע ביטחוני" (ההדגשה במקור).
המוקד פנה לצבא פעמיים נוספות בבקשה להנפיק לאיש את ההיתר והסביר, כי גם הבקשה המקורית הוגשה לצורך כניסה ל"מרחב התפר" ולא לכניסה לישראל, אולם לשווא. במקום לטפל בבקשה באופן ענייני, המליץ הצבא כי האיש יגיש בקשה חדשה להיתר.
ביום 14.7.2011
עתר המוקד לבג"ץ, בדרישה להורות לצבא להנפיק לאיש את ההיתר המבוקש. המוקד טען, כי עניינו של מנהל בית הספר מהווה המחשה מובהקת לפגיעה הקשה והבלתי מידתית של "משטר ההיתרים" בזכויותיהם של פלסטינים בשטחים הכבושים. בנוסף הדגיש המוקד, כי התנהלות הצבא מנוגדת לאחריותו והתחייבותו להתיר לכל התושבים שזיקתם ל"מרחב התפר" מוכחת, להיכנס לשטח זה.
עשרה ימים בלבד אחרי הגשת העתירה הסכים הצבא להנפיק לאיש היתר כניסה ל"מרחב התפר", להעברת שיעורים פרטיים, שתוקפו חודש. בנוסף התחייב הצבא לשקול במהלך אותו חודש אם יונפק לו היתר לתקופה ארוכה יותר.
הצבא לא עמד בלוח הזמנים לו התחייב. יותר מחודש לאחר שפג תוקף ההיתר הראשון, ורק לאחר התערבות חוזרת של המוקד, הנפיק הצבא לאיש היתר שני, גם הוא לתקופה קצרה. רק ביום 5.12.2011 – 208 ימים לאחר שהוגשה הבקשה ו-96 ימים לאחר שנתן את התחייבותו לכך – הנפיק הצבא למנהל היתר כניסה ל"מרחב התפר", התקף לשנה.
ביום 9.2.2012 ביקש המוקד מבית המשפט למחוק את העתירה ולפסוק בעניין ההוצאות. לאחר ש
הצבא הודה כי הסירוב לבקשת האיש נבע מ"טעות אנוש",
קבע בית המשפט כי העתירה קידמה את הנפקת ההיתרים, ופסק כי על המדינה לשלם הוצאות משפט לעותרים.
