בשנת 1997 התחתן תושב ירושלים המזרחית עם אשה מהגדה המערבית. שנה לאחר מכן אושרה הבקשה לאיחוד משפחות שהגיש האיש עבור אשתו. על פי ההליך לאיחוד משפחות באותה תקופה, היתה האשה זכאית לקבל מעמד של קבע כעבור כחמש שנים, בשנת 2003, אלא שחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) שנחקק באותה שנה מנע זאת. במהלך השנים נולדו לבני הזוג ארבעה ילדים, כולם תושבי קבע בישראל.
בשנת 2005 נישא הגבר לאשה נוספת, ומטבע הדברים לא הייתה לאשתו הראשונה כל אפשרות להשפיע על מצב זה. עם נישואיו השניים של הבעל הפסיק משרד הפנים את ההליך לאיחוד משפחות עם האשה הראשונה, שכן משרד הפנים אינו מאשר בקשות לאיחוד משפחות כאשר אחד מבני הזוג נשוי ליותר מאדם אחד. לאחר חתונת הבעל עזבה האשה הראשונה את בית המשפחה ואילו הבעל עבר עם הילדים ועם אשתו החדשה לבית אחר. לאחר שהתברר שילדיה זוכים ליחס רע מהאשה השנייה ולאחר שבעלה איים עליה כי המשמורת על ילדיה תילקח ממנה, שבה האשה לגור עם בעלה משך תקופה קצרה ואז גם הרתה וילדה בת חמישית, ואילו הבעל הגיש בקשה לחידוש ההליך לאיחוד המשפחות עימה. משרד הפנים דחה את הבקשה.
ביום 5.3.2013 הגיש המוקד להגנת הפרט בקשה לוועדה ההומניטארית, כדי שזו תאשר מתן מעמד לאשה הראשונה – אשר בינתיים ננטשה סופית על ידי בעלה והחלה לגדל את חמשת ילדיהם לבדה וללא סיוע כלכלי – מטעמים הומניטאריים. בבקשה הסביר המוקד, כי האשה וילדיה נתונים במצב כלכלי קשה וכי אין מי שיסייע להם בגדה.
ביום 12.2.2014
דחתה הוועדה ההומניטארית את בקשתה של האשה, ושוב – בשל נישואי בעלה לאשה נוספת. מפרוטוקול הדיון בוועדה עולה, כי חברי הוועדה מצאו שסיפורה של האשה הוא בגדר "בקשה רגילה לאיחוד משפחות, שהיא כשלעצמה אינה מהווה טעם הומניטארי מיוחד".
ביום 1.1.2015
עתר המוקד לבג"ץ, בדרישה להורות למשרד הפנים להסדיר את מעמדה של האשה בישראל. המוקד טען, כי הסירוב לבקשת המעמד של האישה הוא החלטה בלתי סבירה, הפוגעת בזכותה ובזכות ילדיה לחיי משפחה ובעקרון טובת הילד.
ככלל, כאשר זוג מצוי בהליך לאיחוד משפחות, מדובר בתקופה מוגדרת אשר במהלכה בוחן משרד הפנים את כנות הקשר בין בני הזוג, את היעדרן של מניעה ביטחונית ופלילית וקיום מרכז חיים בישראל. בתום ההליך המדורג, כאשר מקבל בן הזוג הזר מעמד קבוע בישראל, מסתיימות גם הבחינות של משרד הפנים. גם אם בני הזוג יתגרשו לאחר תום ההליך, או, למשל, אחד מבני הזוג יינשא בנישואי ביגמיה לאחר שמסתיים ההליך לאיחוד משפחות, מעמד הקבע שניתן לבן הזוג הזר לא יישלל ממנו. ואילו במקרה של בני זוג פלסטינים, שאחד מהם מהשטחים הכבושים, עליהם מוּחל חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), כך שההליך לאיחוד משפחות בעניינם לא מסתיים אף פעם ובן הזוג מהשטחים נאלץ לחדש את היתר השהייה שלו בישראל בכל שנה. משרד הפנים ממשיך לבחון מדי שנה את עמידתם של בני הזוג בכלל התנאים הנדרשים במסגרת הליך לאיחוד משפחות. זאת, גם אם בני הזוג עברו כבר את התקופה שבסופה היו זכאים לסיים את ההליך המדורג לולא מגבלות הוראת השעה. כך נמצאים זוגות אלו בתקופת מבחן אינסופית.
במסגרת העתירה, העלה המוקד גם טענה עקרונית, לפיה כאשר תושב השטחים, שקיבל היתר שהייה בישראל במסגרת הליך לאיחוד משפחות, משלים את התקופה שבסופה היה זכאי לקבל מעמד של קבע לולא הוראת השעה, הרי שיש להורות למשרד הפנים להאריך את היתר השהייה שבידו, אלא אם קיים נימוק ביטחוני המונע זאת. כך גם במקרה של העותרת, כאשר נישואי הביגמיה – שמהווים טעם לסירוב לבקשה לאיחוד משפחות – נערכו מספר שנים לאחר שהאשה הייתה זכאית לסיים את ההליך המדורג, אך "נחסמה" בשל הוראת השעה. טענת המוקד בעתירה הינה, כי משרד הפנים לא היה צריך לשקול את נישואי הביגמיה כתנאי למתן היתר שהייה לאשה. היות שהמדינה הודיעה, כי טעמי הוראת השעה הם ביטחוניים, אל לישראל להיתלות בנימוקים שאינם ביטחוניים כאשר מתבקש חידוש היתר של אדם שסיים את תקופת הבחינה הרגילה של ההליך לאיחוד משפחות.
