בשנת 2010, עת פנה תושב ירושלים המזרחית לחדש את תעודת הזהות שברשותו, הודיע לו משרד הפנים כי עוד בשנת 2006 החליט לשלול את מעמדו בישראל.
בינואר 2012 פנה המוקד להגנת הפרט למשרד הפנים, וביקש לדעת את הסיבה בגינה נשלל מהאיש – אשר נולד והתגורר כל חייו בירושלים – המעמד היחיד בו החזיק בעולם: תושבות קבע במדינת ישראל. בחלוף כחודש ימים, התקבלה
תשובת המשרד, לפיה תושבותו של האיש "פקעה" בשנת 1996 – ולא ב-2006, כפי שנמסר לו "בטעות" – לאחר שבדו"ח חקירה של המוסד לביטוח לאומי (מל"ל) מיום 12.12.1990 הוברר כי עבר לגור בשכונת א-ראם הסמוכה מאוד לעיר אך לא סופחה לישראל, כשלוש שנים קודם לכן.
המוקד דרש לקבל לידיו את העתק ההודעה על פקיעת התושבות, שנשלחה כביכול בשנת 1996, אולם ביום 21.5.2012 נענה כי תושבותו של האיש "פקעה כדין ביחד עם אמו" ולכן "לא נשלחה לו הודעה פרטנית בהיותו קטין". זאת, על אף שבמועד ה"פקיעה" לכאורה היה האיש – יליד 1972 – בן 24(!). בנוסף התברר, כי חקירת המל"ל עליה נסמך משרד הפנים היא חקירה המתייחסת לאביו המנוח של האיש, ולא אליו עצמו.
ביום 19.6.2012 הגיש המוקד ערר על החלטת משרד הפנים לשלול את תושבותו של האיש. המוקד טען, כי בדיקת תושבותו של האיש, אשר הפך לבגיר כבר בשנת 1990, היתה צריכה להיעשות באופן מובחן מזו של הוריו, והוסיף, כי על פי "
נוהל שרנסקי" היה על משרד הפנים לשלוח לו הודעה נפרדת בדבר פקיעת תושבותו. בהיעדר הודעה כזו, טען המוקד, הפקיעה חסרת תוקף. כמו כן, הדגיש המוקד, כי גם אם האיש התגורר עם הוריו בא-ראם במהלך כל התקופה האמורה – טענה אותה הוא דוחה מכל וכל – הרי שזיקותיו לירושלים כלל לא נותקו, ועל כן לא מתקיימים התנאים לפקיעת התושבות. ביום 18.12.2012 דחה משרד הפנים את הערר. השגה שהגיש המוקד בעניינו של האיש לוועדת ההשגה לזרים נדחתה גם היא.
לאור זאת,
עתר המוקד ביום 16.7.2014 לבית המשפט המחוזי, להורות למשרד הפנים להשיב לאיש את תושבותו, אשר נשללה ממנו שלא כדין. המוקד טען, כי ההחלטה על שלילת התושבות התקבלה בהליך רצוף טעויות ובניגוד לנהלי משרד הפנים עצמו, וציין, כי כתוצאה מהחלטה שגויה זו, נותרו גם חמשת ילדיו הקטינים של האיש, שנולדו לו מנישואיו לתושבת השטחים הכבושים, חסרי מעמד וזכויות.
