ביום 6.4.1992 נמצאה תינוקת בת יומה בפתחו של בית יתומים בירושלים המזרחית, ללא כל פרט מזהה. מנהלת המקום, פלסטינית תושבת ישראל, לקחה את התינוקת תחת חסותה, גידלה אותה כבתה, והפכה לאפוטרופסית החוקית שלה בצו של בית הדין השרעי. הילדה גדלה בבית היתומים ללא כל מעמד חוקי בישראל – חשופה לעיכובים, מעצרים וגירוש ומשוללת זכויות סוציאליות – היות שמשרד הפנים סירב לרשמה במרשם האוכלוסין בלא שתוצג בפניו תעודת לידה.
מאז הגיעה לגיל 16 מטפל המוקד בעניינה של הצעירה, כיום בת 22 שנים.
לאחר מאבק משפטי ממושך, החליטה הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים במשרד הפנים לתת לה אשרה מסוג ב-1, הניתנת לתיירים הרשאים לעבוד בישראל, ואינה מעניקה זכויות כלשהן. ביום 2.12.2012 הגיש המוקד השגה חריפה על החלטת הוועדה, בה דרש כי יוענק לצעירה לאלתר מעמד קבע בישראל.
ביום 6.11.2013 קיבלה ועדת ההשגה לזרים את טענת המוקד, לפיה מתן אשרת תייר למחוסרת מעמד בעולם אינו פיתרון למצוקתה של הצעירה, לא מקדם את עניינה ולמעשה מנציח את מצבה, והחליטה להשיב את עניינה לעיון חוזר בוועדה הבינמשרדית. ועדת ההשגה אף הדגישה – בעקבות דרישת המוקד לקבוע לוח זמנים ברור להכרעת הוועדה הבינמשרדית – כי "המשיב ישים אל לבו את משכי הזמן בטיפול בבקשת המשיגה".
חרף האמירה הברורה לגבי משך הטיפול, המשיכה הוועדה הבינמשרדית לגרור רגליים ונמנעה ממתן החלטה חדשה. עקב כך, הגיש המוקד ביום 11.8.2014
ערר לבית הדין לעררים, בדרישה להורות לוועדה הבינמשרדית להשיב באופן מיידי לבקשה להסדרת מעמדה של הצעירה.
בערר טען המוקד, כי היעדר מענה מצד הוועדה מפר את כללי המינהל התקין ופוגע בזכותה של הצעירה לחיי משפחה, וכי הימנעות מהסדרת מעמדה מנוגדת להתחייבויותיה של ישראל על פי הדין הבינלאומי. עוד טען המוקד, כי ההשתהות פוגעת פגיעה אנושה בכבוד האדם של הצעירה, היות שהיא שוללת ממנה את הזכות לנתינות, המאפשרת שוויון בפני החוק, השתתפות פוליטית, זכות לבריאות, זכויות סוציו-אקונומיות ואת האפשרות להיות ישות מוכרת בפני החוק.
