30.05.2012
פסק דין בשתי עתירות עקרוניות שהגיש המוקד להגנת הפרט: בג"ץ ממליץ להרחיב את הקריטריונים ל"השתקעות" של פלסטינים מרצועת עזה בגדה המערבית ומורה למדינה לנמק מדוע לא תימנע מלהעביר בכפייה לעזה פלסטינים שעברו לגדה עוד לפני שנת 2005
הגדה המערבית ורצועת עזה הן יחידה פוליטית אחת. פלסטינים משני האזורים חולקים אותה זהות לאומית, שפה והיסטוריה, וחייהם ממשיכים להיות שזורים אלה באלה על בסיס יומיומי, דרך קשרי משפחה, תרבות וכלכלה. למרות זאת, נוקטת ישראל בצעדים חד צדדיים דרסטיים, שתכליתם להפריד בין האוכלוסייה הפלסטינית שברצועה לזו שבגדה המערבית. במהלך 2010 הגיש המוקד להגנת הפרט שתי עתירות עקרוניות נגד מדיניות ההפרדה שנוקטת ישראל. למרות שהעתירות עוסקות בסוגיות שונות, החליט בית המשפט לדון בהן במשותף. ביום 15.3.2010 עתר המוקד לבג"ץ, עם 12 ארגונים נוספים, להורות למדינה לבטל את הנוהל הצבאי המגביל את מעברם של פלסטינים מעזה לגדה, וקובע כי לפלסטינים מעזה יוּתר "להשתקע" בגדה אך ורק במקרים חריגים והומניטאריים קיצוניים, ורק לאחר עמידה ברשימת תנאי סף נוקשים עד בלתי אפשריים. ביום 25.5.2010 עתר המוקד לבג"ץ, עם 15 ארגונים נוספים, להורות לישראל לחדול מההעברה בכפייה לעזה של פלסטינים החיים בגדה, שישראל לא עדכנה את כתובתם בעותק מרשם האוכלוסין שבידה. בנוסף דרש המוקד, כי ישראל תעדכן את עותק מרשם האוכלוסין הפלסטיני המצוי בידה, אותו "הקפיאה" עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. ביום 24.5.2012 התקבל פסק דין בשתי העתירות. בית המשפט דחה את העתירה הראשונה – בעניין נוהל "ההשתקעות" של עזתים בגדה המערבית – בקובעו כי לא מצא מקום להתערב במדיניות הישראלית. עם זאת קובע פסק הדין כי על הצבא להפעיל שיקול דעת, באופן שיביא לצמצום הפגיעה בפלסטינים ולפעול בהתאם למספר הערות, שתכליתן הרחבת הקריטריונים ל"השתקעות". השופטות קבעו כי המדיניות המצמצמת של ישראל פוגעת בפלסטינים שאינם מעורבים בפעילות טרור, וכי היא "מפרידה – ולעיתים באופן מלאכותי – בין פלסטינים המתגוררים בשני האזורים ומבקשים לקיים או ליצור קשרי משפחה וקירבה תקינים". למרות שקבעו כי יש להותיר בידי ישראל את שיקול הדעת לגבי המעבר בין חלקי השטחים, קבעו השופטות כי אין לחסום באופן מוחלט את התנועה מרצועת עזה לגדה, וכי הגבלת המעבר לרשימה מצומצמת של "חריגים הומניטאריים" – כמו יתומים וחולים סיעודיים – היא נוקשה מדי. זאת במיוחד לאור הסעיף בנוהל, המתנה אפילו את השתקעותם בגדה של אותם "חריגים הומניטאריים" בכך שאין להם קרובי משפחה אחרים בעזה. בנוסף הסתייג בית המשפט מהסעיף בנוהל הקובע כי קשרי משפחה, אפילו מדרגה ראשונה, אינם מהווים כשלעצמם עילה הומניטארית להשתקעות בגדה, וקבע כי אין מקום לחסום באופן גורף בקשות להשתקעות על רקע נישואין. השופטות המליצו לצבא לבחון את מכלול הנסיבות הנוגעות לבני הזוג, ולהעניק להן משקל הולם בקבלת ההכרעה אם יותר לבן הזוג העזתי לעבור לחיות בגדה. בעתירה השנייה, בעניין עדכון כתובות בעותק מרשם האוכלוסין המצוי בידי ישראל, הוציא בג"ץ צו על תנאי, המורה למדינה לנמק מדוע לא תימנע מהעברתם בכפייה לעזה של פלסטינים, הרשומים במרשם כמתגוררים בעזה, שעברו לחיות בגדה המערבית לפני ההתנתקות בספטמבר 2005. זאת לאחר שהצבא הצהיר כי אינו מעביר בכפייה פלסטינים הרשומים בעזה אשר עברו לגדה לפני שנת 2000, ולאחר שהשופטות עיינו בנתוני הצבא, לפיהם חיים כיום בגדה עשרות אלפי פלסטינים שכתובת מגוריהם אינה מעודכנת. החלטת בית המשפט אינה מתייחסת לאותם פלסטינים שעברו לגדה אחרי שנת 2005, וגם אינה מסבירה מדוע נבחרה דווקא שנת 2005 כנקודת הזמן הקובעת אם אדם יועבר בכפייה מהגדה לעזה אך ורק על בסיס כתובת מגוריו.
