רקע בשנת 2007 נישאה תושבת ירושלים לפלסטיני תושב השטחים, שכתובתו ברצועת עזה, לפי הרישום במרשם האוכלוסין, אך מאז שנת 2000 הוא אינו מתגורר שם. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים והמשפחה מתגוררת דרך קבע בירושלים. בינואר 2008 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות (אחמ"ש) עבור בעלה. במהלך אותה שנה מסר פקיד משרד הפנים למשפחה – בעל פה – כי הדיון בבקשה מעוכב עד שיעלה בידי הבעל לבטל הליך פלילי המתנהל נגדו. בעוד בני הזוג ממתינים לסגירת התיק הפלילי ולהכרעה בבקשתם לאיחוד משפחות, נגזר דינו של הבעל ביוני 2011 לתקופה שהוגדרה על ידי בית המשפט כ"קצרה וסמלית" – 33 ימי מאסר – בגין נהיגה בישראל ללא רישיון נהיגה ישראלי.
עם תום ריצוי המאסר, ביום 28.7.2011, הסיעו עובדי שירות בתי הסוהר את הבעל למחסום ארז, שם הועבר בכפייה לרצועת עזה. במשך כל אותו יום חזר הבעל על התנגדותו למעבר הכפוי ועמד על כך שהוא מתגורר עם משפחתו בירושלים, וכן שהוא ממתין להכרעת משרד הפנים בבקשתו לאיחוד משפחות עם אשתו. עובדי שירות בתי הסוהר לא התייחסו לטענותיו. מאז כלוא הבעל למעשה ברצועת עזה, הרחק מאשתו וילדיו הקטנים.
הבקשה להתיר את החזרה לירושלים כבר ביום 14.8.2011 פנה המוקד במכתב דחוף למשרד הפנים, בדרישה להתיר לבעל לחזור לחיק משפחתו בירושלים וכן להמשיך לטפל בעניינו, שכן הוא גורש מישראל עת תלויה ועומדת בעניינו בקשה לאיחוד משפחות. יומיים לאחר מכן, ב-16.8.2011, התקבלה תשובת משרד הפנים, על דחיית הבקשה לאיחוד משפחות בעניינו של העותר.
לאחר דחייתו של ערר שהוגש בנדון, פנה המוקד ביום 4.10.2011
בעתירה מנהלית לבית המשפט, בבקשה להורות למשרד הפנים להתיר את חזרתו של העותר לירושלים. בעתירה טען המוקד, כי העברת העותר לעזה נעשתה בניגוד לנוהל משרד הפנים עצמו, הקובע כי "עד לקבלת החלטה לגבי הבקשה/ערעור/השגה שהוגשה, אין לבצע פעילות אכיפה כלפי המבקשים". יתירה מזו, טען המוקד, לאחרונה פסק בית המשפט בעניין זה ממש,
בפסק דינו בעניין אבו-דהים, והתייחס לחשיבות קיומו של הליך הרחקה על פי הוראות החוק: "הוראות החוק הללו נועדו להבטיח כי שיקול הדעת [...] יופעל בידי גורם שהוסמך לכך במיוחד, בדרגה בכירה מספיק. כך גם חובת השימוע ומתן החלטה מנומקת בכתב יש בהם כדי להבטיח את הפעלת שיקול הדעת כראוי". בעניין אבו דהים קבע בית המשפט, כי הרחקת העותר נעשתה בניגוד לדין והורה להתיר את כניסתו של האיש לירושלים עד להחלטה בערר שהגיש.
הסעד אותו ביקש המוקד בעתירה נגע, כאמור,
אך ורק לביטול הגירוש בדרך של חזרת העותר לביתו, שכן עניין הסירוב לבקשה לאיחוד משפחות מטופל במסגרת הליך משפטי אחר. על אף זאת, כאילו לא עיין בטיעוני העתירה,
דרש משרד הפנים בתגובתו למחוק את העתירה על הסף, בטענה כי המדובר בסירוב לבקשה לאיחוד משפחות עבור העותר. לאור תגובת המוקד, המדגישה את הסעד שנדרש, קבע בית המשפט כי על משרד הפנים להגיש תגובה עניינית. תגובה כזו אכן הוגשה לבית המשפט במועד, אך לא הומצאה למוקד כחוק ולעו"ד מטעם המוקד לא ניתנה ההזדמנות לבקש להגיב לטענות שהעלה משרד הפנים.
ביום 27.11.2011
קבע בית המשפט, כי יש למחוק את העתירה. העתירה אינה תוקפת החלטה של משרד הפנים לפי חוק הכניסה לישראל, פסק בית המשפט, ולכן אין לו סמכות עניינית לדון בכך. בית המשפט הפנה את העותרים להגיש השגה לעניין הסירוב לבקשת האחמ"ש וציין, כי על פי תגובת משרד הפנים לעתירה, יש לוועדת ההשגה סמכות ליתן סעד ביניים, כמו כניסת העותר לישראל.
בקשה לביטול פסק הדין בעקבות השתלשלות העניינים, הגיש המוקד ביום 29.11.2011 בקשה לביטול פסק הדין, בטענה כי ניתן מבלי שלעותר היתה שהות להגיב על טענות משרד הפנים. השופט מרזל נתן למוקד אפשרות להשלים את טיעוניו, אחרי שיעיין בתגובת משרד הפנים.
בהשלמת הטיעון שהוגשה לבית המשפט מדגיש המוקד, כי טעה משרד הפנים בתגובתו לפיה נדחתה בקשת העותר לאיחוד משפחות כבר במאי 2008, שכן ההכרעה בבקשה רק נדחתה. הבקשה עצמה סורבה רק בחודש אוגוסט 2011, לאחר שהעותר הועבר לרצועת עזה. המוקד הבהיר, כי נוהל משרד הפנים בעניין אי ביצוע פעולות אכיפה בעת שבקשה מתנהלת, לא מתייחס רק לפעולת אכיפה של משרד הפנים עצמו אלא גם של רשויות אכיפה אחרות, כמו משטרת ישראל, במקרה של אבו-דהים, או שב"ס, במקרה של העותר.
לסיום מתייחס העותר לקביעת משרד הפנים, לפיה בסמכותה של ועדת ההשגה ליתן צווי ביניים מסוג "צו עשה". המוקד בירך על השינוי בעמדת משרד הפנים בעניין. זהו חידוש, שכן יו"ר ועדת ההשגה קבעה זה מכבר כי
אין לוועדה סמכות להורות על מתן צו עשה, המשנה את המצב העובדתי קודם להגשת השגה.
ביום 12.12.2011
קבע השופט מרזל, כי אין עילה לבטל את פסק הדין והותיר אותו על כנו. בהחלטתו גזר בית המשפט גזירה של פיצול על משפחת העותר. האב נותר בעזה, הרחק מאשתו ושלושת ילדיו הקטנים.
