רקע
בשנת 1967 סופח שטח הכפר צור באהר לירושלים ותושביו קיבלו מעמד בישראל. עם זאת,חלק מאדמות הכפר נותרו מחוץ לתחום המוניציפאלי של ירושלים, כמו, למשל, שכונת ואדי חומוס.
תוואי חומת ההפרדה שתכננה ישראל סביב ירושלים איים לחלק באופן שרירותי את צור באהר לשני חלקים. במהלך דיון בעתירה שהגישו תושבי שכונת ואדי חומוס נגד תוואי החומה, הכירה המדינה בכך ש"מדובר בקהילה אורגנית אחת", ושינתה את התוואי באופן שלא חצה את הכפר וכל תושביו, כולל אלו המתגוררים בוואדי חומוס, נמצאים בצידה המערבי – ה"ישראלי" – של החומה.
בשנת 2008 הגיש
המוקד להגנת הפרט עתירה לבית המשפט בשמו של תושב קבע בישראל, המתגורר בוואדי חומוס, להורות למשרד הפנים לרשום את שני ילדיו במרשם האוכלוסין הישראלי. משרד הפנים סירב לרשום את הילדים רק בשל העובדה שהם מתגוררים בשכונת ואדי חומוס, הנמצאת מחוץ לשטחה המוניציפאלי הרשמי של ירושלים. הילדים הינם חסרי מעמד, נטולי זכויות סוציאליות ורפואיות וחיים בחשש מתמיד מאימת הרשויות. המוקד טען כי מרכז חייהם של הילדים היה ונותר בירושלים ולכן יש לרשום אותם – בדומה לתשעת אחיהם – בהתאם לתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל.
בית המשפט דחה את העתירה בקבעו כי המשפחה מתגוררת מחוץ לשטחה הריבוני של ישראל ולפיכך מרכז חייה אינו בישראל, וכך הילדים אינם ממלאים אחר תנאי תקנה 12.
הערעור
המוקד ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון. בין השאר טען המוקד, כי ההחלטה לפיה הילדים לא מקיימים מרכז חיים בישראל אינה סבירה, זאת במיוחד לאור הנסיבות שנוצרו לאחר שישראל הקימה את חומת ההפרדה, הכולאת אותם בצידה הישראלי – נסיבות שהביאו כאמור את המדינה עצמה להכיר בכך ששכונת ואדי חומוס היא חלק אינטגראלי מהכפר צור באהר. המוקד הוסיף, כי בית המשפט טעה בפרשנותו באשר לתכלית תקנה 12 – המבקשת למנוע פגיעה ממשית בטובת הילדים – ולאופן יישומה.
ביום 22.11.2011
דחה בית המשפט העליון בדעת רוב את הערעור.
השופטים לוי וגרוניס החליטו להותיר את הילדים חסרי מעמד. בפסק הדין מתעלמים השופטים מהמציאות המורכבת בוואדי חומוס ומפרשים – בניגוד לפסיקה ב
עניין עוויסאת – את תכלית תקנה 12 בצורה מצמצמת, הקובעת כי מי שביתו אינו בישראל לא יקבל מעמד בישראל. השופטים נתלים גם בטענות המדינה בדבר "השלכות רוחב" שייגרמו בעקבות מתן מעמד בישראל לילדים, השלכות להן לא ניתן כל ביסוס.
נשיאת בית המשפט העליון ביניש קיבלה – בעמדת מיעוט – את טענות המערערים. הנשיאה טוענת כי חומת ההפרדה שבנתה ישראל מנתקת לחלוטין את ואדי חומוס מהגדה המערבית, ויוצרת מצב בו "מרכז חיי המערערים הינו הלכה למעשה בישראל". הנשיאה מוסיפה, כי "הותרת המערערים בלא מעמד כלשהו אינם מתיישבים [כך במקור] עם הערכים המוגנים שבבסיס תקנה 12, וביניהם העיקרון בדבר טובת הילד". ביניש מזכירה כי המדינה מכירה בכך שהכפר צור באהר הינו יחידה אורגנית אחת ורואה בכל התושבים, כולל אלו המתגוררים בשכונת ואדי חומוס, כמי שחוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי חלים עליהם.
סיכום
ישראל בנתה חומה החוצצת בין ירושלים המזרחית לשאר חלקי הגדה המערבית. החומה כלאה פלסטינים – שלא בטובתם – בצד ה"ישראלי", אולם המדינה מסרבת להכיר בחלקם כבעלי מעמד ומותירה אותם בלא זכויות סוציאליות ורפואיות. המוקד מצר על החלטת בית המשפט העליון, ולא נותר לו אלא לצטט מפסק הדין שכתבה הנשיאה ביניש:
"מצב זה, בו הילדים חסרי מעמד הן באיזור והן בישראל, אינו תקין; [...] ברור כי מציאות בה בתוך תא משפחתי אחד קיים פיצול בין מעמד ההורה למעמד ילדיו עלולה לפגוע ביציבות ובאיזון ההכרחיים כל כך ליצירתו של תא משפחתי תקין, ובהתאמה להתפתחותו התקינה של הקטין".
ביום 7.12.2011 עתר המוקד לבית המשפט העליון, בבקשה לקבוע דיון נוסף בהרכב מורחב בערעור הילדים.
