תושבת ישראל נישאה בשנת 2005 לפלסטיני מירדן. לזוג שלושה ילדים והמשפחה מתגוררת בירושלים המזרחית. בשנת 2006 הגישה האשה בקשה לאיחוד משפחות עבור בעלה. ביום 16.3.2008, שנתיים אחרי הגשת הבקשה ועשרה ימים לאחר שאחיה ביצע פיגוע בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, החליט משרד הפנים לסרב לבקשה לאיחוד משפחות משום שהאשה (מגישת הבקשה) היא בת משפחתו של המפגע. המוקד להגנת הפרט הגיש ערר על הסירוב לבקשה וטען כי הוא נובע משיקולים זרים וכי מדובר בענישה קולקטיבית. לאחר שתיקה ממושכת מצד משרד הפנים,
הגיש המוקד עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בעקבות טענות חדשות שהעלתה המדינה, על טעמים ביטחוניים הנוגעים לכאורה למבקשים ולקרובי משפחתם, הסכימו הצדדים על
מחיקת העתירה ועל בחינה מחודשת של הבקשה.
הבקשה סורבה בשנית. המוקד הגיש ערר על הסירוב הביטחוני וביקש לקבל הרחבה של ה"מידע הביטחוני" בעניין בני הזוג. מכתב הערר לא זכה למענה ענייני מטעם משרד הפנים. בעקבות
בג"ץ געאביץ – בו נקבע כי במקרים בהם שוקל משרד הפנים לסרב לבקשות לאיחוד משפחות מטעמים ביטחוניים או פליליים יש לערוך למבקשים שימוע – הגיש
המוקד בשם בני הזוג בקשה לשימוע. על אף מספר רב של פניות ותזכורות מצד המוקד, בקשה זאת, כמו מכתב הערר שקדם לה, לא זכתה למענה.
ביום 24.3.2011 הגיעו שוטרים למקום עבודתו של הבעל בירושלים ועצרו אותו במטרה לגרשו
מישראל, בטענה כי הוא שוהה בלתי חוקי. האיש ניסה להסביר לשוטרים כי הוא נמצא בישראל באופן חוקי וכי קיימת בקשה לאיחוד משפחות בעניינו, המתנהלת במשרד הפנים. בנוסף הבהיר כי הוא אינו מהגדה המערבית, מעולם לא התגורר בגדה ואין לו היכן לשהות שם. השוטרים דחו את טענותיו וגירשו אותו לשטחים. המוקד פנה בבהילות למשרד הפנים, לאשר את שובו של האיש לביתו בישראל. המוקד טען, כי הגירוש בוצע בניגוד ל
נוהל של משרד הפנים, הקובע כי "עד לקבלת החלטה לגבי בקשה/ערעור/השגה שהוגשה, אין לבצע פעילות אכיפה כלפי המבקשים". משרד הפנים השיב כי אין מקום להתערב במעשה גירוש.
ביום 11.4.2011
עתר המוקד בדחיפות לבית המשפט, להורות למשרד הפנים לאשר את כניסתו של הבעל לישראל, וזאת עד למתן החלטה בבקשה לאיחוד משפחות שבעניינו. המוקד טען, כי משרד הפנים חרג מסמכותו ופעל בניגוד להוראה שהוא עצמו קבע, תוך שהוא מתעלם מהעובדה כי הערר והבקשה
בעניינו של העותר מעולם לא נענו. המוקד הוסיף, כי הגירוש נעשה גם בניגוד להוראות חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 – השוטר שחקר אותו והורה על גירושו לא היה, כפי שמורה החוק "קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה"; לא נערך צו בכתב; ולא נכתב דו"ח המכיל את טענותיו של העותר ואת נימוקי ההחלטה לגרשו מישראל – תנאים שמטרתם להבטיח זכויות מהותיות של החשוד בשהייה בלתי חוקית.
בתשובה לעתירה טענה המדינה כי לא ננקט בעניינו של העותר הליך שיכול היה להצדיק את המשך שהותו בישראל ללא אשרה וכי "אין בפגם הטכני שחל בהליך הרחקתו, כדי להצדיק את בטלות ההרחקה". ב
הבהרה מאוחרת יותר הוסיפה המדינה, כי לא קיימות עוד התנגדויות ביטחוניות לביטול הגירוש ולמתן מעמד בישראל לעותר.
ביום 6.6.2011 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי דין העתירה להתקבל. השופטת פסלה הן את החלטת הגירוש והן את אופן ביצועו וקבעה, כי "על פי הנוהל האמור לא ניתן היה להרחיק את העותר בטרם תינתן החלטה בין בערר ובין בבקשה לשימוע" וכי "ההליך שנערך בעניינו של העותר לוקה, אפוא, בפגמים מהותיים הנוגעים למאפייניו היסודיים... החלטתו של רס"ר המשטרה ניתנה בחוסר סמכות, בניגוד להוראות החוק, ולפיכך – בטלה". המדינה תשלם לעותרים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח. 
