ב-21.1.2002, באישון לילה, פשטו חיילים על בניין מגורים בטול-כרם והורו לכל הדיירים לפנותו. לאחר מכן נכנסו לארבע דירות בבניין, ביניהן דירתו של התובע, וערכו בהן חיפוש. בתום החיפוש, שב התובע לדירתו וגילה כי החיילים גרמו נזק רב לבית ולתכולתו. בנוסף גילה, כי במהלך החיפוש נעלם כסף מזומן רב – 50,000 ש"ח ועוד 13,500 דולר – שהיה בתוך כספת, שלא היתה נעולה.
התובע, סוחר במקצועו, פנה למשרדי המת"ק בטול-כרם ודיווח על האירוע, וכעבור חודשיים זומן למסור עדות. במרץ 2003 פנה המוקד מטעם התובע לפרקליט פיקוד מרכז, על מנת לברר היכן עומד הטיפול בתיק החקירה. בתגובה נמסר כי הוחלט לסגור את התיק מאחר שלא נמצאו תימוכין לטענות שהועלו בדבר מעשה גניבה במהלך הפעולה. המוקד ביקש לקבל לידיו את חומר החקירה, שהגיע בתום שנה של המתנה. ביוני 2004 הגיש המוקד
תביעת נזיקין מטעם התובע נגד המדינה והצבא בשל הנזק הכספי שנגרם לאיש במהלך הפעולה.
המדינה דרשה לדחות את התביעה על הסף.
כתב ההגנה נשען, בין היתר, על סעיף בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), הפוטר את המדינה מאחריות לנזק שנגרם ב"איזור עימות". סעיף זה נפסל בבג"ץ בראשית 2007, במסגרת עתירה נגד חוקתיותו של חוק הנזיקין. עוד טענה המדינה, כי החיפוש נערך במסגרת "פעולה מלחמתית", המגינה עליה מפני החובה בנזיקין, וכי היא אינה אחראית למעשה ביזה.
בהסתמכו על עדויות מפי מספר חיילים שהשתתפו בפעולה, לפיהן במהלך החיפוש בדירה נמצא סכום כסף גדול, וכן על אמינות התובע,
דחה בית המשפט את טענת המדינה כי מישהו אחר גנב את הכסף, וקבע כי אף על פי שלא חלה על המדינה אחריות שילוחית בגין גזל, "אין בכך על מנת להביא לדחיית התביעה." בית המשפט הטיל על המדינה תשלום פיצויים לתובע בסך 111,860 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.
באוקטובר 2010 ערערה המדינה על פסק הדין. לצד טענות בדבר חוסר אמינות, לכאורה, של התובע, והיעדר מעורבות של החיילים בהעלמות כספו, מתמקד הערעור בסוגיית "הפעולה המלחמתית". הערעור נקבע לדיון במהלך חודש מרץ 2011.
