אלפי פלסטינים חשופים כיום לסכנה מיידית של גירוש מבתיהם. מדובר בתושבי השטחים הכבושים, שעברו מעזה לגדה המערבית לפני שנים רבות, קבעו בה את ביתם, הקימו את משפחותיהם ומנהלים את חייהם בגדה. יש ביניהם שנולדו בגדה המערבית וגרו בה כל חייהם, אך כתובתם נקבעה בעזה, בשל כתובתם המקורית של הוריהם.
בהסכם הביניים שנחתם בין ישראל לבין אש"ף ("הסכם אוסלו"), נקבע כי הרשות הפלסטינית תנהל את מרשם האוכלוסין של השטחים ותעביר - בדיעבד - לצד הישראלי הודעות לצורך עדכון העתק המרשם שבידי ישראל. יש לציין, כי בהסכם אוסלו, מדובר בנשימה אחת על "תושבי רצועת עזה והגדה המערבית" וזאת בהתאם לעקרון היסוד הקבוע בהסכם, לפיו רצועת עזה והגדה המערבית מהוות יחידה טריטוריאלית אחת. מאז הסכם אוסלו, מחזיקה ישראל בידה העתק מהמרשם, שעליה לעדכנו על פי הודעות העדכון של הרשות הפלסטינית. אלא שבשנת 2000 הקפיאה ישראל באופן גורף את עדכון כתובותיהם של פלסטינים בהעתק המרשם שבידה, והורתה לצבא להסתמך רק על המידע הקיים (שאינו מעודכן). תחילה המשיך הצד הפלסטיני לעדכן את המרשם המקורי שבניהולו, בהתאם להסכם הביניים, להודיע על כך לצד הישראלי ואף לרשום את הכתובת הנכונה בתעודות הזהות שהוציא – אך הצד הישראלי התעלם מהעדכונים והותיר במכוון את העתק המרשם שבידו כפי שהיה, "מוקפא".
כתוצאה מכך נתקלו רבים בבעיות שונות: אנשים עוכבו במחסומים בשל השוני בכתובתם, בין הרשום בתעודות הזהות לבין הרישום שבידי החיילים; אחרים נתקלו בבעיות עת ניסו לצאת לירדן דרך גשר אלנבי; חוסר אפשרות לפנות למת"ק האזורי (אשר משרת את הרשומים בגזרתו); קשיים בפניות לרשויות המקומיות ועוד. כל זאת, משום שהצבא נסמך – במכוון - על כתובות לא מעודכנות בהעתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני שבידי ישראל. בעיות אלו שהציבה ישראל, הובילו לכך שהרשות הפלסטינית הפסיקה, באופן כמעט מוחלט, לעדכן את מרשם האוכלוסין המקורי המנוהל על ידה.
משלב מסוים החמירה ישראל את מדיניותה כלפי אותם אנשים, שכתובתם התקבעה באופן שגוי בהעתק המרשם, והם מצאו עצמם לפתע מוכרזים כ"שוהים בלתי חוקיים" בביתם. המוקד להגנת הפרט טיפל במהלך השנים בעניינם של רבים – מי שהתגוררו בגדה וגורשו לפתע פתאום לרצועה; מי שהגיעו לביקור בעזה ולא הורשו לחזור לביתם בגדה; אסירים ועצורים מהגדה ששוחררו מהכלא ישירות לרצועת עזה, ולא לבתיהם בגדה, על בסיס רישום שגוי ועוד. במרבית המקרים בהם עתר המוקד לבג"ץ, החליטה ישראל לאפשר את חזרתם של העותרים לביתם, כך שהסוגיה העקרונית לא נדונה בבית המשפט.
במהלך דיון
באחת מעתירות המוקד, נדרש בית המשפט, בין השאר, לסוגיות העקרוניות והביע את דעתו בדבר הפסול שבמדיניות הישראלית. העתירה דנה בעניינם של ארבעה ילדים שנולדו ומתגוררים בגדה המערבית, אשר בהעתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני שבידי ישראל נרשמה כתובתם ברצועת עזה. בית המשפט דחה את טענת המדינה, כי יש להעביר לידיה "בקשה מנומקת" לשינוי כתובתם של הילדים מעזה לגדה, וקבע כי די בכך שתועבר הודעת עדכון וכי המדינה מחויבת לעדכן את כתובתם של העותרים בהתאם לאמור בהודעה. בג"ץ ביקר בחריפות את המדינה גם בדיון אחר,
בעתירה בעניינו של פלסטיני, שהוצא נגדו צו גירוש בטענה שהוא שוהה בלתי חוקי בגדה, כיוון שכתובתו בעזה, על אף שעבר לגדה כדין במעבר הבטוח והתגורר שם מזה כעשר שנים. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי לאור מורכבות השאלה המשפטית, נוכח המעבר החופשי שהיה קיים בין עזה לגדה עת עבר העותר לגדה, כדאי למדינה לשקול שוב את הוצאת צו הגירוש אפילו אם מדובר באמצעי לטיפול בבעיה ביטחונית. ביקורת בית המשפט הביאה את המדינה לשנות את מהלכיה במקרה זה, לבטל את צו הגירוש ולעצור את האיש במעצר מינהלי.
בעתירה שהוגשה ביום 25.5.2010 דורשים ארגוני זכויות האדם, להורות לישראל לעדכן את העתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני שבידה, כיוון שסירובה לעשות כן מהווה הפרה של הסכם הביניים, של הצו הצבאי אשר עיגן אותו בחקיקה הצבאית ושל החקיקה הנוגעת למרשם האוכלוסין.
עוד דורשים הארגונים, כי ישראל תחדל מהעברתם בכפייה של המתגוררים בגדה המערבית לרצועת עזה בשל כתובתם, כפי שהיא מופיעה בהעתק המרשם שבידי ישראל, כיוון שאין לה סמכות לכך - לא מכוח הדין הבינלאומי ולא מכוח החקיקה הצבאית. הדבר מהווה הפרה בוטה של זכותו של תושב לבחור את מקום מגוריו בתוך ארצו, שנים לאחר שהקים את ביתו שם, וזאת בניגוד לדין הישראלי והבינלאומי. 
