העותרת, ילידת הגדה המערבית, מחלקת את חייה בין רצועת עזה, לשם הורחק בעלה במסגרת פרשת ההתבצרות בכנסיית המולד בשנת 2002, לבין בית הוריה שבגדה המערבית. לבני הזוג שלושה ילדים. בחודש מאי 2009 עזבו האשה והילדים את רצועת עזה בדרכם לבית הוריה בגדה, ומאז לא זכתה היא לראות את בעלה, וילדיה – את אביהם. כאשר פנתה האשה לצבא, בבקשה להתיר את מעברה לרצועת עזה עם ילדיה, כדי לחיות שם עם הבעל והאב, התנה הצבא את המעבר בחתימתה על התחייבות שלא לשוב לגדה לצמיתות. האשה סירבה לחתום על התחייבות שכזו, שהיוותה ניצול של מצוקתה לצורך העברתה בכפייה לרצועת עזה.
הסדרים הנוגעים לביקורי בני משפחות אצל מורחקי כנסיית המולד גובשו במסגרת
בג"ץ אלעביאת. במסגרת אותה עתירה התחייבה המדינה לאפשר לבני משפחתו של אדם שהורחק לעזה לבקרו, בכפוף לכך שאין מניעה ביטחונית פרטנית לביקור. בנוסף התחייבה המדינה לאפשר לאותם בני משפחה לשוב לבתיהם שבגדה המערבית, בכפוף למספר סייגים.
המוקד הגיש עתירה בשם האשה וילדיה בדרישה שיותר מעברם מבית-לחם לרצועת עזה, זאת מבלי שיותנה בחתימה על התחייבויות בדבר העתקת מקום מגוריהם לרצועה לצמיתות. בפתח הדיון בעתירה דרשו השופטים מנציגי המוקד להגדיר את בקשתה של האשה בהתאם לקטגוריות הנוקשות שמכתיבה ישראל: ביקור קצוב בזמן או בקשה להשתקעות, כאשר לכל אחד מהשניים נהלים נפרדים; בקשות לביקורים נדחות באופן גורף, למעט מקרים הומניטאריים חריגים שבחריגים, כפי שישראל מגדירה אותם, ואילו בקשות כניסה לעזה לצורך השתקעות נענות בחיוב, בתנאי, כאמור, שהן חד כיווניות. נציגי המוקד הדגישו, כי העותרת מבקשת לעבור עם ילדיה לתקופה של שנתיים לפחות, כך שלא תבקש לעבור דרך ישראל הלוך ושוב, וזאת על אף שהצבא לא טען בשום שלב לסכנה ביטחונית העולה מהתרת מעברה. המדינה טענה בתגובה כי המדיניות הקיימת של מניעת ביקורים ברצועת עזה אינה נשענת רק על טעמים ביטחוניים, אלא גם על טעמים מדיניים, וכי השלכותיה מהוות מנוף להפעלת לחץ על המשטר השולט ברצועה. לשיטתה של מדינת ישראל, פגיעה זו מקורה במשטר החמאס ברצועה, ולא בה עצמה.
ביום 25.3.2010, שבועיים לאחר מועד הדיון, דחה בית המשפט את העתירה בטענה כי לא מצא עילה להתערב בהחלטת המדינה בעניין זה. בפסק דין שאורכו פיסקה אחת, קובע בית המשפט כי מדיניות מניעת הביקורים בעזה נסמכת על החלטה של ועדת שרים בדבר מגבלות שונות על רצועת עזה, וכי "החלטה זו נבחנה בעבר בבית המשפט ולא נמצאה עילה להתערב בה."
היבטים מסוימים של החלטה זו אכן נדונו בבית המשפט, זאת במסגרת עתירות הנוגעות לצמצום אספקת החשמל והדלק לרצועה (
בג"ץ אלבסיוני), ולדבר האיסור על כניסתם לישראל של תושבי רצועת עזה לצורך ביקור קרוביהם הכלואים בישראל (
בג"ץ ענבר). עת שדן בהחלטת הממשלה בהקשרים אלו, קבע בית המשפט כי השיקולים שנשקלו על ידי ועדת השרים בהחלטתה היו שיקולים מדיניים וביטחוניים, ובהם אין הוא נוהג להתערב. אולם, היבט מגבלות התנועה הנגזרות ממדיניות זו של הממשלה ונוגע למקרה הנוכחי, מעולם לא נבחן לגופו בבית המשפט.
לא זו בלבד שבית המשפט לא בחן את המקרה הפרטני ואת מדיניות מגבלות התנועה שהולידה אותו, אלא שהוא אף אימץ לחלוטין את הגדרות המדינה, בקובעו כי בכוונת העותרת "לבקר" ברצועת עזה, בעוד שהעותרת ביקשה לשהות לצד בעלה משך תקופה ממושכת, שנתיים לכל הפחות. ביהמ"ש נמנע מלדון בטיעוני העותרים, שבין לא לבקר בכלל לבין להשתקע לנצח, בכפייה, יש פיתרון מידתי של שהות ארוכה, וזאת עוד במקרה בו עמדת המדינה נשענה באופן מפורש על שיקולים זרים של ענישה קולקטיבית. 
