נדחתה עתירה של המוקד להגנת הפרט וארגונים נוספים כנגד החזקתם של פלסטינים במתקני כליאה בשטח ישראל: בית המשפט לא מצא עילה לשנות הלכות שהותוו על ידו לפני למעלה משני עשורים, בתנאי מציאות שונים בתכלית

בפסק דין מיום 28.3.2010, דחה בית המשפט את דרישת הארגונים לבחון מחדש את ההלכה בדבר החזקתם של עצירים ואסירים פלסטינים, תושבי השטחים, במתקני כליאה ומעצר המצויים בשטח ישראל. בעתירה, שהוגשה ביום 25.3.2009, טענו הארגונים העותרים כי הפרקטיקה ארוכת השנים של החזקת עצורים פלסטינים בשטח מדינת ישראל וקיום הליכי מעצר בבתי משפט בתוך ישראל, עומדת בסתירה מוחלטת לשלוש הוראות ברורות של אמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בעת לחימה (1949).

מדיניות זו נדונה באופן חלקי בבג"ץ סג'דיה (בג"ץ 253/88 איברהים ע/חמיד סג'דיה ואח' נ' שר הביטחון), ואושרה. אלא שהלכה זו נקבעה בתקופה בה טושטשו הגבולות הפיזיים שבין מדינת ישראל לשטחים הכבושים, כך שפלסטינים תושבי השטחים נהנו מחופש תנועה בעוברם מהגדה ועזה לישראל ובחזרה. כיום, לעומת זאת, בחלוף למעלה משני עשורים, המציאות העובדתית שונה לגמרי; מציאות בה סגרים, כתרים, מכשולי הפרדה ומשטרי היתרים מכתיבים את תנועתם המוגבלת של פלסטינים בין השטחים לישראל, ובתוך השטחים עצמם. תנאי מציאות אלה גוררים פגיעה חמורה בזכות היסוד של האסירים הפלסטינים לביקורי משפחה.

לו היו האסירים הפלסטינים מוחזקים בבתי כלא הממוקמים בשטחים הכבושים, התנאי היחיד שהיה מכתיב את מועדי ביקור קרוביהם אצלם ואת תדירותם, היה נוהל פנימי כזה או אחר של בתי הסוהר עצמם. כיום, על פלסטיני המתגורר בשטחים הכבושים ומעוניין לבקר קרוב משפחה כלוא, להגיש בקשה לצלב האדום לקבלת היתר כניסה לישראל לצורך הביקור. אם אינו "מנוע כניסה" לישראל (רבים מהמבקשים מוגדרים על ידי השב"כ כמנועים), יקבל המבקש היתר התקף לשנה, במהלכה יוכל לבקר את קרוב משפחתו הכלוא, בהתאם למועדי ההסעות של הצלב האדום מאזור מגוריו של המבקר לכלא בו מוחזק בן משפחתו. אותם אלה שהוגדרו כ"מנועי כניסה" לישראל, ימתינו חודשים ארוכים בטרם יקבלו תשובה מהשב"כ - תשובה חיובית משמעה היתר לביקור אחד בלבד. רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה רשאים לבקר. אחים רשאים לבקר אחת לשנה בלבד. מצבן של משפחות האסירים המתגוררות ברצועת עזה חמור בהרבה; מאז ספטמבר 2007 אוסרת ישראל על קיום ביקורים של משפחות מעזה אצל קרוביהן הכלואים בשטחה.

בתגובתה לעתירה טענה המדינה, בין היתר, כי הזמן שחלף מאז ניתן פסק הדין סג'דיה "לא גרע מתקפותה של ההלכה", וכי אף מטעמים מעשיים, קרי, לוגיסטיים-בירוקרטיים, לא כדאי לסטות מההלכה, זאת משום שהדבר עלול לפגוע בזכויות האסירים, בין היתר נוכח הצורך שיתעורר בהפקעת אדמות פלסטיניות לצורך בניית מתקני כליאה, לאחר שהמתקנים שפעלו בעבר בשטחים אינם עוד בשליטה ישראלית. בית המשפט קיבל טענה זו במלואה.

הארגונים טענו, בנוסף, כי במקביל לשינויים שחלו בתנאי המציאות, חל שינוי בגישה אל המשפט הבינלאומי, ומקובל כיום כי הוראות אמנת ז'נבה הן חלק מהמשפט המנהגי, וככאלה יש להן מעמד מחייב. בית המשפט קיבל את הטענה, לפיה יש לבחון את פעולות הצבא באזור בהתאם להוראות האמנה, אך עם זאת ציין, כי כאשר הוראת חוק מפורשת בחוק הישראלי הפנימי עומדת אל מול כללי המשפט הבינלאומי, גם כאשר מדובר במשפט מנהגי, הדין הישראלי גובר.

הפגיעה בביקורי המשפחות אצל הכלואים היא אחת בשורה ארוכה של פגיעות בזכויות העצורים הפלסטינים, במסגרת מדיניות החזקתם בשטח ישראל, לרבות הזכות להליך הוגן. אף על פי כן, בחר בית המשפט לציין בפסק דינו, שעצם החזקתם של עצורים פלסטינים בישראל דווקא מיטיבה עמם, בעקבות "שיפור ניכר" שחל בתנאי הכליאה במתקנים הישראליים.