המוקד להגנת הפרט - המוקד להגנת הפרט הביא לשחרורו של צעיר פלסטיני שהוחזק שנתיים וחצי במעצר מכוח צו גירוש לירדן: ישראל טוענת כי שהייתו של העותר בשטחים אינה חוקית, ורוצה לגרשו למקום אליו אין לו כל זיקה
חזרה לעמוד הקודם
12.04.2010

המוקד להגנת הפרט הביא לשחרורו של צעיר פלסטיני שהוחזק שנתיים וחצי במעצר מכוח צו גירוש לירדן: ישראל טוענת כי שהייתו של העותר בשטחים אינה חוקית, ורוצה לגרשו למקום אליו אין לו כל זיקה

העותר נולד בירדן בשנת 1988 ומאז היה בן שבע הוא חי בגדה עם משפחתו. הוריו, אחיו ואחיותיו ואף משפחתו המורחבת מתגוררים כולם בכפר טמון שבנפת ג'נין. אח אחד של העותר מתגורר בירדן.

בהיותו כבן 18 נעצר העותר ונשפט לשנת מאסר אחת, בגין עבירת ביטחון. בדצמבר 2007 אמור היה להשתחרר, אולם, מיד עם סיום ריצוי העונש, הוצא כנגדו צו גירוש, בטענה כי אינו תושב השטחים ושהייתו בגדה אינה חוקית. זאת למרות ששמו מופיע במרשם האוכלוסין הפלסטיני והוא נושא מספר זהות פלסטיני - אותו קיבל עם סיום הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות שהוגשה עבורו - ולמרות שכניסתו לגדה בהיותו בן 7 נעשתה כדין.

משנותר בכלא, לאחר שחלף תאריך שחרורו, דרשה ישראל מהעותר להציג את הדרכון הירדני שברשותו, והודיעה לו כי נטל ההוכחה לגבי מעמדו בירדן מוטל עליו, וכי עד שלא יספק את המסמכים הדרושים, ייוותר בכלא. מאחר שאין בידי העותר דרכון ירדני, וככל הנראה אין לו כלל מעמד בירדן, הוא נותר בכלא. ישראל לא יזמה פנייה לשגרירות הירדנית, על מנת לבדוק האם יש לעותר מעמד בירדן - פעולה שללא כל ספק פשוטה עבורה הרבה יותר מאשר לבחור צעיר הנמצא בכלא - והעדיפה לשלול ממנו את חירותו.

כבר בשנת 2008 שכרה המשפחה עורך דין פרטי אשר הגיש עתירה בדרישה לבטל את צו הגירוש. אלא שהשופט קיבל את עמדת המדינה במלואה, ובפסק הדין הפנה אצבע מאשימה כלפי העותר, בטענה כי אינו משתף פעולה עם הגורמים העוסקים בהוצאה לפועל של צו הגירוש, מפני שאינו מספק בעצמו את ההוכחה לכך כי יש לו מעמד בירדן. לשופט נראה היה סביר שכעונש על "אי שיתוף הפעולה" ייוותר העותר בכלא. זאת למרות ששלילת חירות נתפשת הן בדין הישראלי והן בדין הבינלאומי כעונש הכבד ביותר אותו יכולה להטיל מדינה מתוקנת.

בפברואר 2010 הגיש המוקד להגנת הפרט עתירה נוספת, בדרישה לשחרר את העותר לביתו ולבטל את צו הגירוש נגדו. בין השאר טען המוקד כי הבחירה באופציה של מעצר אינה מידתית, ושההגנה המיוחדת שיש לתת למי שנעצר בידי רשות מינהלית, דהיינו ביקורת שיפוטית רחבה ומהותית, נשללה מהעותר. במשך למעלה משנתיים ישב העותר בכלא לאחר תום ריצוי עונשו, ובתקופה זו לא נבחנו סבירותו ומידתיותו של המעצר, לא נבחנה ההצדקה שבגירושו, ולא נבחנה כל אופציה אחרת מלבד המשך ההחזקה במעצר.

בתגובה לעתירה המשיכה המדינה לטעון כי שהייתו של העותר בגדה אינה כדין, ולכן לצו הגירוש יש עילה ותוקף, אך הסכימה לשחררו לביתו בתנאים מגבילים. עורכי הדין מטעם המוקד הגיעו לאחר הדיון להסכמה עם הפרקליטות בנוגע לאותם תנאים, ואלו קיבלו תוקף בפסק דין. העותר שוחרר לביתו "עד שיוסדר מעמדו". צו הגירוש נגדו נותר בעינו.