שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ
משחק תפקידים: ת"א 8047/99 בדווי נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 1.1.2007)
פסיקה במבחן | 8047/99 | 1.10.2012 | עו"ד יוסי וולפסון
האינתיפאדה הראשונה העמידה בפני החברה הישראלית קושי גדול של זהות. הקישור בין סיפורי התנ"ך לציונות המודרנית קיים גם בדימוי של מלחמת דוד בגָליית. במלחמה זו, תמיד הציבה החברה הישראלית את עצמה בתפקידו של דוד. ההתקוממות העממית הפלסטינית, שהעמידה מול הצבא החזק ביותר במזרח התיכון אזרחים לא חמושים, נערים מרססי גרפיטי וילדים הזורקים אבנים, איימה לערער על חלוקה ידועה זו של תפקידים. ברמה הציורית ממש, הילד הפלסטיני והאבן בידו תבע לעצמו את תפקידו של דוד, בעוד שהחייל הישראלי החמוש מכף רגל ועד ראש לא יכול היה להיות משובץ אלא בתפקיד גָליית.

הקושי להתמודד עם שיבוצו של החייל הישראלי בתפקידו של גָליית משתקף בפסקי דין רבים, שעניינם תביעות פיצויים שהגישו פלסטינים בגין פגיעות מצד כוחות הביטחון – במיוחד כאשר מדובר בילדים, שלכל היותר זרקו אבנים, ואשר נורו בידי החיילים בנשק חם, ונהרגו או נותרו נכים לכל חייהם. פסק דינו של השופט רפאל יעקבי בתביעתה של עולא בדווי משכם נגד מדינת ישראל, הוא דוגמה לאופן בו מתמודד בית המשפט עם הקושי הזה ומצליח להפוך את התמונה על פיה, ולהטיל את האחריות לפגיעה על הילד הפלסטיני – ובמקרה הזה על הילדה.

בפסק הדין בעניין בדווי מצטרף לנושא הלאומי גם הקשר מגדרי, שכן ירי בילדה קטנה מצטייר כחמור יותר אף מירי בילד באותו גיל. בה בעת, התנהלותה של ילדה אל מול חיילים חמושים מתריסה יותר מאשר פעולה דומה של ילד. יש בה חריגה מהמקום החברתי הפאסיבי והכנוע שמוקצה לילדה – לא רק בהיותה פלסטינית וקטינה, אלא גם בהיותה אישה.

האירוע בו נורתה עולא בדווי התרחש בשכם ביום 4.9.1991. פסק הדין לא מציין במפורש את גילה בעת שנורתה, אבל מציין שתאריך לידתה הוא 3.2.1979 – כלומר היא היתה אז בת 12. כבר בראשית פסק הדין אנו למדים שבעת הירי היתה בדווי על גרם מדרגות בשכם, הנקרא "מדרגות היהודים", בעוד שהכוח הצבאי שירה בה עשה את דרכו אל הקארדו הרומאי. הגיאוגרפיה עצמה מקצה לבדווי ולחיילים, בהדהוד מהופך מתוך סמלי התרבות היהודיים, את התפקידים של עם חלש, צודק ומתמרד, מצד אחד, ושל אימפריה מושחתת ודורסנית, מצד שני. בעקבות פגיעת הירי נותרה בדווי נכה לצמיתות, אם כי (לפחות לפי המומחה מטעם בית המשפט), מזלה שיחק לה יחסית לילדים אחרים, ונכוּתה אינה משמעותית. מעבר לזה, הגרסאות סותרות. לגרסתה של בדווי – שבית המשפט דוחה מכל וכול – היא היתה עוברת אורח תמימה. היא היתה בדרכה לקנות תרופות לאמהּ, ובעת שנורתה לא היו במקום שום הפרות סדר. לאחר שנורתה אף הוכתה בידי החיילים, שעיכבו את הטיפול הרפואי בה. לגירסת המדינה, בדווי היתה מסיתה ושותפה דומיננטית ליידוי אבנים ובקבוקים לעבר חיילים. למרות שהיו בסכנה, נהגו החיילים באיפוק, ביצעו "נוהל מעצר חשוד" מלא, ורק לבסוף ירו לעבר רגלה של בדווי.[1]

נקודה מרכזית בה עוסק פסק הדין הוא החזות המגדרית של עולא בדווי. החייל היורה העיד בתצהירו, כי הילדה בת השתים-עשרה נחזתה בעיניו כ"דמות דומיננטית, בעלת מבנה גברי של נער בוגר. נער זה (כפי שהייתי סבור באותו הזמן) לא רק שהסית את כל הפורעים אלא גם יידה לעברנו בקבוקים". השופט קובע כי זיהויה של התובעת כנער היה סביר. הוא מסתמך בעניין זה על התרשמותו של חוקר פרטי מטעם המדינה, לפיה "התובעת מתנהגת ומתלבשת כמו בן, וכי היא אף ידועה בשכונה כמי שנראית כמו בחור". בית המשפט מראה כי מחומר הראיות "נדמה, שאף התובעת עצמה היתה ערה לכך, שלפי מראיה ייתכן שחושבים שהיא נער".[2] ההתנהגות המגדרית של בדווי מהווה גם אחד הנימוקים של בית המשפט לקבוע, שאין להאמין לעדותה (בית המשפט משתמש לעניין זה בביטויים חריפים, כגון שהתובעת בדתה מלבה דברים שהעידה וטוותה גירסה שתתאים לאינטרסים שלה):

חוסר אמינותה של התובעת, בא לידי ביטוי אפילו באופן שבו בחרה להתלבש, כאשר העידה בבית המשפט. בניגוד לחזותה הנערית בדרך כלל [...], דבר שהוא בעל משמעות במקרה זה (כפי שיפורט בהמשך), התלבשה התובעת ביום העדות בבגדי אישה מוסלמית אדוקה.[3]

חוקרת המגדר תמצא זיקה ישירה בין שבירת המסגרות המגדריות על ידי בדווי לבין דחיית תביעתה, בנימוק שבמעשיה היא הסתכנה מרצון,[4] כלומר הביאה על עצמה את הפגיעה ולקחה את האחריות לכל נזקיה. שבירת גבולות מגדריים היא מעשה מסוכן, ומי שחוצה את הגבול צפויה בהכרח להיענש. השימוש בדוקטרינה של "הסתכנות מרצון" בהקשר זה אינו טריוויאלי. מדובר בדוקטרינה שהשימוש בה מוגבל למקרים נדירים וקיצוניים. הקביעה שאדם "הסתכן מרצון" היא מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר הקביעה שהתנהגותו הרשלנית של אותו אדם הביאה עליו את נזקיו באשמתו (דוקטרינה המכונה "אשם תורם"). "הסתכנות מרצון" משמעה שהנפגע לקח על עצמו מראש ובמודע את כל הסיכונים הפיזיים והמשפטיים של מעשיו, חשף את עצמו במודע לסיכון וויתר מראש על זכותו המשפטית לפיצוי. לאור זאת, לפי סעיף 5(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), לא ניתן להפעיל את הדוקטרינה בנוגע לילדים מתחת לגיל 12. בדווי חצתה את גיל 12 רק שבעה חודשים לפני האירוע. כיצד נסביר את השימוש של בית המשפט בדוקטרינה זו בענייננו? אולי על רקע החומרה שבחציית הגבולות של בדווי – שחרגה מההתנהגות הראויה לה, הן מבחינה מגדרית והן מבחינה לאומית: מבחינה מגדרית היא לבשה חזות גברית ונטלה חלק בפעולות "גבריות". מבחינה לאומית, היא התריסה נגד השליטה הישראלית בפלסטינים. ואולי חשוב היה לבית המשפט להשתמש בכלי המשפטי החריף ביותר כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי הפצועה, ולהפוך על פניה את התמונה שבה היא לכאורה "דוד" והפוגעים בה "גָליית".

השופט יעקובי מנמק את דחיית התביעה לא רק בהסתכנות מרצון של בדווי, אלא גם בכך שהירי בה היה מוצדק כשלעצמו, ונעשה כחלק מ"פעולה מלחמתית". כיצד הופכים ירי בילדה בת 12 (או אף ב"נער בוגר"), שלכל היותר השתתפה ביידוי בקבוקים ואבנים שלא פגעו בחיילים, לפעולה מלחמתית? כאן משלים השופט את המציאות באמצעות הנחות וציפיות של החיילים. ראשית, מקבל בית המשפט את גרסתו של החייל היורה, לפיה "אירועים כגון אלה שבהם נורתה התובעת, היו עלולים לעתים להיות רק מסווה למארב או למתקפה חמורה הרבה יותר, ואף להימשך זמן רב, אם לא היו עוצרים אותם בתחילתם".[5] שנית, הוא קובע שהחיילים לא יכלו לדעת אם הבקבוקים שנזרקו לעברם היו ריקים, או שמא הכילו חומצה – והחייל טען שבאותה תקופה נזרקו גם בקבוקים המכילים חומצה. לאור זאת, לגישת בית המשפט, היו החיילים רשאים לפעול מתוך הנחה שהבקבוקים אינם בקבוקים ריקים אלא בקבוקי חומצה מסוכנים במיוחד. שלישית, כפי שהוזכר, הסברה של החייל שמדובר בנער ולא בילדה לא היתה מופרכת. ברקע דברים אלו מצטט השופט בהרחבה גם את דברי החיילים, לפיהם:

האיזור היה מוקד לא רק להתפרעויות בקנה מידה גדול, אשר כללו יידוי בקבוקי חומצה, בקבוקי תבערה, אבנים, ברזלים, בלוקים ומכל הבא ליד (אשר גרמו לפציעתם של לוחמים, כדלקמן). האיזור היה גם מוקד לשימוש תדיר של גורמים עוינים בכלי ירייה ובמטענים...[6]

הנה כי כן, התמונה העובדתית, של ילדה בת 12, שהיא הבולטת בתוך קבוצת נערים המיידים בקבוקים (ושמא גם אבנים) לכיוון כוח חיילים חמוש ומאומן, מומרת בתמונה (דמיונית – גם אם אפשרית) של יידוי בקבוקי חומצה, מארב מסוכן, ירי, מטעני נפץ וסכנת חיים.

בכך משלים בית המשפט את היפוך התמונה. דוד ממדרגות היהודים הופך להיות חלק מהמון אלים ומסוכן, מצויד בנשק חם ובחומרי נפץ, שאינו יודע את מקומו הלאומי והמגדרי. גָליית הצועד חמוש בנשק אוטומטי לעבר הקארדו הרומאי, הופך לחבורה של צעירים הנלחמים על חייהם, ועם זאת נוהגים באיפוק ובאחריות. האצבע המאשימה מורה לא אל מדינת ישראל אלא אל התובעת הפלסטינית. התביעה נדחית, והוצאות משפט בסך עשרים אלף ש"ח מוטלות על הילדה (שגדלה בינתיים), בעלת המראה הנערי.


עו"ד יוסי וולפסון
המחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.


[1] 
ת"א (י-ם) 8047/99 בדווי נ' מדינת ישראל (2007), פסק דין מיום 1.1.2007, פסקאות 3 ו-5.
[2] 
שם, פסקאות 30, 5 ו-31 בהתאמה.
[3] 
שם, פיסקה 22.
[4] 
שם, פיסקה 29.
[5] 
שם, פיסקה 31.
[6] 
שם, פיסקה 30.
mail@hamoked.org.il (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב