שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ
על הרג הילדה עביר עארמין בכפר ענאתא: בג"ץ 5817/08 עראמין נ' היועץ המשפטי לממשלה (פסק דין מיום 10.7.2011)
פסיקה במבחן | 5817/08 | 1.12.2012 | עו"ד קלרה אונגר
ביקורת
           לילדה הפלשתינאית בת ה-9 / מאיה בז'רנו
 
           איני יכולה לכתוב על הילדה עביר עראמין
           שיר מחורז ומבויית – לא
           לא עליה ולא על ילד אחר
           יהודי או פלשתיני –
           הם מתו מאש לא מבוייתת, לא ידידותית
           אש מרושעת 
           וכל מה שביכולתי הוא לגנוח
           לגנוח בשקט בחדר הקטן היפה והנקי שלי
           לגנוח על המרחק האינסופי
           שבין השידור לבין הכדור



בינואר 2007 יצאה הילדה עביר עראמין, תושבת ענאתא, מבית ספרה לקנות ממתק בזמן ההפסקה ונהרגה, ככל הנראה, מירי כדור גומי של שוטרי מג"ב והיא בת עשר בלבד. מרבית המשקל במשפט הקודם יצוק למרבה הצער במילים "ככל הנראה", שעלינו להוסיף מחמת הזהירות ומחמת העובדה שהפרשה מעולם לא הבשילה לכדי משפט פלילי. עביר ז"ל הייתה בתו של בסאם עראמין, ממקימי ארגון "לוחמים לשלום", הפעיל בארגון גם לאחר מות בתו, לצד לוחמי צה"ל לשעבר.[1]


מבין השורות עולה כשל ערכי ומערכתי חמור של הרשות המבצעת. כשל שלא נותר ברמת השטח בלבד, אלא ממשיך ופושה בדרג החוקר ואולי גם בתובע

תיק החקירה שנפתח נגד שוטרי מג"ב שירו כדורי גומי בענאתא בבוקר האירוע נסגר על ידי הפרקליטות מחוסר ראיות מספיקות להעמדה לדין. ארבע שנים לאחר מותה, דחה בג"ץ עתירה,[2] בה התבקש להורות ליועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום ופסק:


יש יסוד להניח כי מותה של הילדה נגרם מאירוע הירי ברחוב אליו יצאה, אך הטיפול בפרשה והחקירה לקו בכשלים רבים מלכתחילה וכיום לא ניתן עוד להיעתר למתן הסעד המבוקש.[3]


עביר נפגעה ביום 17.1.2007 סמוך לבית ספרה ונפטרה מפצעיה יומיים לאחר מכן בבית החולים. תוצאות הנתיחות הפתולוגיות הצביעו על כך שסביר כי נהרגה מפגיעת כדור גומי, אם כי לא קבעו זאת באופן חד משמעי והותירו על כנה את האפשרות, הסבירה פחות, שנפגעה מאבן שיידו תושבי הכפר לעבר ג'יפ מג"ב. שוטרי מג"ב לא הכחישו כי ירו כדורי גומי באותו בוקר, אך טענו שעשו זאת ממקום בו לא יכלו לפגוע בעביר ז"ל. מכאן משתרעת מלחמת גרסאות שהדים לה נשמעים בפסק הדין, בדבר זוויות בליסטיות, שעות קבלה בבית החולים וסתירות בין דברי השוטרים לדברי הנחקרים המעטים שנחקרו בכפר.


פרקליטות מחוז ירושלים סגרה את התיק בנימוק שאין בו די ראיות להעמדה לדין פלילי, כזה הדורש בסופם של הליכים הוכחה מעל לספק סביר. המשפחה הגישה ערר לפרקליטות המדינה, אשר לא שינתה מהחלטת פרקליטות המחוז. המשפחה הוסיפה ועתרה לבג"ץ, שהורה לפרקליטות בהחלטה חריגה לבחון את האפשרות להשלים את תיק החקירה. הפרקליטות עשתה מספר צעדים בניסיון להשלים את החקירה ולבסוף הודיעה לבג"ץ כי לא היה בידה לשפר את רמת הראיות בתיק וכי אין מנוס מסגירתו.


בין לבין, ניתן פסק דין בתביעה אזרחית שהגישו הוריה של עביר ז"ל נגד מדינת ישראל ובו נפסק להם פיצוי כספי, לאחר שנקבע כי המדינה אחראית למותה של עביר ברשלנות.[4] במסגרת פסק הדין, שללה כבוד השופטת (מחוזי ירושלים) אורית אפעל גבאי באופן חד וברור את האפשרות שהעלתה המדינה, ולפיה עביר נהרגה מפגיעת אבן, כתוצאה מיידוי אבנים שאירע באותו בוקר בכפר:


אין המדובר בפגיעה מירי שבוצע אל קהל מפירי סדר ומיידי אבנים, שבכללו או בקרבתו הייתה במקרה גם ילדה קטנה. עביר וחברותיה הלכו ברחוב שממנו לא היה יידוי אבנים כלפי כוח מג"ב. לא הייתה, אפוא, כל סיבה נראית לעין לירות לכיוון זה.[5]


לכאורה, הפער בין התוצאות של הדיונים המשפטיים, האזרחי והפלילי, נעוץ בהבדל משפטי פשוט. במשפט האזרחי רמת ההוכחה היא של מאזן הסתברויות, כלומר יש להוכיח שגרסת התובעים מסתברת יותר (נהוג לכמת זאת ב-51%), לעומת משפט פלילי, שבו על התביעה להוכיח את גרסתה מבלי שנותר ספק סביר באשמת הנאשמים, כלומר בדרגת ודאות גבוהה בהרבה.


אלא שאין צורך בעיון מעמיק בפסק דינו של בג"ץ כדי להבין שההסבר הפורמלי-משפטי חוטא לאמת המרה; הפער האמיתי בפרשה זו אינו בין רמות ההוכחה הנדרשות בהליך זה או אחר, אלא בין תיק החקירה כמות שהיה לתיק החקירה שיכול היה להיות, אלמלא הייתה עביר ילדה פלסטינית מענאתא.


מפסק הדין עולה כי לא נפתחה כלל חקירת משטרה, על אף שהמקרה היה ידוע לאנשי מג"ב שפעלו בכפר באותו בוקר. רק פנייה מטעם המשפחה, יומיים תמימים לאחר האירוע, הובילה לפתיחת תיק במשטרת מחוז ש"י. משמע, אלמלא פנייה זו, פרשת מותה של עביר כלל לא הייתה נחקרת, ממילא לא הייתה מובאת לידיעת הציבור וודאי שלא עולה לכותרות. המדובר היה בפרשה עלומה נוספת, המתרחשת רחוק מן העין ורחוק מן הלב, והיא, לפחות על פי תוצאת הדיון האזרחי – תוצאת התנהגות רשלנית ופושעת של שוטרים נושאי נשק סמוך לבית ספר בשעת ההפסקה.


מפסק הדין עולה, כי "חלק מהשוטרים דיווחו על תשאול בעל-פה שנערך להם על ידי מפקד הפלוגה שלהם, אך ממצאי תחקיר כזה או אחר שנערך בקרב גורמי היחידה לא הועברו למשטרה ואינם מצויים בתיק החקירה".[6] קשה להעלות על הדעת פעילות משטרתית (שאיננה בכפר פלסטיני) המסתיימת במות ילדה ונחקרת בתחקיר פנימי שאיש לא טורח להעלות על הנייר.


מפסק הדין עולה, כי שיחזור האירוע נערך שבוע ימים אחרי ההתרחשות וכי רק בחלוף שישה חודשים תמימים, דיווח השוטר שערך שיחזור לחוקרים, כי לא ניתן עוד למצוא כתמי דם במקום. המעיין בכתב העתירה למד גם, שלאחר מותה של עביר ירד בענאתא גשם שוטף, שמחק מן הכביש את סימני הצמיגים של ג'יפ מג"ב ואת כתמי דמה של עביר.[7]


כאילו אין די בכך, רשומות הקשר מן האירוע נמחקו מבלי שהמשטרה או התביעה עשו בהן שימוש. קליע גומי שנמצא במקום בו נהרגה עביר הובא למשטרה על ידי עורך דינם של העותרים, אך מכיוון שלא נמצא בזירה סמוך לאירוע, במסגרת חקירה משטרתית, לא יוּחס לו ערך ראייתי. בג"ץ, שהיקף ביקורתו על העמדה לדין בגלל חוסר ראיות נחשב באופן מסורתי למצומצם, ציין כי:


הכשל המרכזי בפרשה מלכתחילה היה ברשלנות החקירה הראשונית שנפתחה בעקבות פציעתה ולאחר מכן פטירתה של עביר. כלל בסיסי וחיוני הוא שכאשר מתרחש אירוע אלים שבו נגרמת פציעה קשה של אזרח, ועל אחת כמה וכמה קטינה או קטין – ובוודאי כך כאשר מתקיים אירוע המסתיים במוות – מתחייבת חקירה מיידית על אתר. כל עוד ניתן היה לבחון את הזירה בסמוך לאירוע, אולי ניתן היה לגבות את הודעות העדים ולזכות ביתר שיתוף פעולה שלהם; למצוא את הקליע הקטלני וממצאי הזירה; ואף לסמן את הטעון בדיקה, על פי אמות מידה אובייקטיביות. זוהי חובה אלמנטארית לקיים חקירה מיידית ולא לסמוך על הודעות השוטרים או המעורבים שנמצאים במצב של נטייה טבעית להתגונן.[8]


בג"ץ הוסיף וביקר את החקירה, שאימצה באופן גורף את עדויות השוטרים, שלא חקרה את הפתולוגים כיאות ולא טרחה לבדוק את גרסתן של חברותיה של עביר, שהיו עדות לאירוע.


קשה לקרוא את פסק הדין מבלי להתרשם שמבין השורות עולה כשל ערכי ומערכתי חמור של הרשות המבצעת. כשל שלא נותר ברמת השטח בלבד, אלא ממשיך ופושה בדרג החוקר ואולי גם בתובע. כך מציין בג"ץ בקשר לצו שהוציא הוא עצמו להשלמת החקירה (לאחר העתירה):


משום מה הפועלים מטעם המשיב לא ראו דחיפות בקידום החקירה המשלימה, וכפי שעולה מהודעות באת-כוח המשיב התמהמהו במשך מחצית השנה ממתן הצו מבית משפט זה בטרם פעלו לפתיחת תיק החקירה ולהשלמתו.[9]


קשה גם להידרש לפרשת מותה העגום של עביר עראמין מבלי להתייחס להקשר הרחב יותר, והוא הוויתור של ישראל על אחריותה ומחויבותה המשפטית והמוסרית לפעול בנעלי הריבון בשטח כבוש מעבר לחומת ההפרדה. מבחינת המשפט הבינלאומי, מדינת ישראל אינה יכולה להתנער מאחריותה לפעול לטובת התושבים בכפרים ובשכונות הירושלמיות הנמצאים מעבר לחומת ההפרדה, כגון שועאפט וענאתא החדשה.


ראש השב"כ לשעבר, שאין לראות בו פעיל שמאל רדיקלי, יובל דיסקין, התייחס בינואר 2011 להפיכתם של איזורים בצפון ירושלים לשטחי הפקר עירוניים, אליהם אמנם נכנסים ג'יפים של מג"ב – אך אין בהם כל מעורבות שלטונית אחרת, מרמת שירותי התברואה ועד לפונקציות שלטוניות חיוניות הרבה יותר.[10] כך גורעת ישראל משטחה חלק מתושביה ותושבי בירתה וממילא מתנערת מכל אחריות כלפיהם. הם הנמצאים "שם", מצטרפים לכל שאר הנמצאים מעבר לגדר וממילא לא היו מעולם חלק מן ה"אנחנו", שזכאים לבריאות, חינוך, רווחה. ולחיים כמובן.


מותר להניח שאם זהו הטיפול המערכתי שלו זוכה פרשה כה קשה, הדברים חמורים שבעתיים בעבירות שאינן מסתימות בקיפוח חיי ילד

פרשת מותה של עביר עראמין קיצונית בנסיבותיה ובתוצאתה הקשה. מותר להניח שאם זהו הטיפול המערכתי שלו זוכה פרשה כה קשה, הדברים חמורים שבעתיים בעבירות שאינן מסתימות בקיפוח חיי ילד. ניתן רק לשער את עולם הפשעים המתרחשים וחולפים אחר רגע ולעולם אינם מובאים לחדר חקירה או אולם משפט, אך הם ממשיכים להשפיע על חיינו ועל האופן בו אנו רואים (או שמא לא רואים) את הסכסוך.


האם ניתן היה לפסוק אחרת? לקראת תום פסק הדין, תחת הכותרת "סיכום", בוחרות שופטות ההרכב לצטט דווקא את שופטת בית המשפט המחוזי, שפסקה נגד המדינה בתביעת הרשלנות האזרחית:


בפסק-הדין המקיף של בית המשפט המחוזי קובעת השופטת אפעל-גבאי, כי "התרחיש המוצע על ידי הנתבעת, כי עביר לא נפגעה מקליע גומי אלא מאבן, נראה בנסיבות העניין כאפשרות רחוקה ובלתי סבירה" [...]. השופטת ממשיכה וקובעת כי "דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמסקנה, לפיה עביר נפגעה מקליע גומי שנורה על ידי כוח מג"ב, משמיעה מניה וביה מסקנה נוספת, כי הירי שפגע בעביר נעשה ברשלנות או תוך הפרת הוראות הפתיחה באש" [...]. ואכן, על פני הדברים אמנם כך נראה. בשל המפורט לעיל, אין המסקנות האמורות בהליך האזרחי מניחות תשתית מספקת לביסוס ההליך הפלילי, עד כדי התערבות בשיקול דעת התביעה בהחלטתה שלא להעמיד לדין פלילי.[11]


סיכומו של דבר, שופטות בג"ץ נטו להתרשם בדרך דומה להתרשמותה של שופטת המחוזי, אך הן לא מצאו בתיק החקירה הפגום די ראיות כדי להצדיק את התערבותן, שהיא בגדר חריג בנושאים של העמדה לדין פלילי. במילים אחרות, ייתכן שניתן היה להגיש כתב אישום, אך משלא הוגש כזה ומשמדובר בתיק חקירה בעייתי, בג"ץ לא יתערב ויסתפק בנזיפה ברשויות הסוררות ובהבעת תקווה שהערותיו יילקחו בחשבון להבא.


את טענת העותרים, לפיה ניתן להורות למדינה להעמיד את השוטרים לדין בעבירה פחותה מהריגה – גרימת מוות ברשלנות או הפרת הוראות הפתיחה באש, פטר בג"ץ כמעט מבלי שדן בה.


פרופ' רות גביזון, בספרה "שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק", מציינת:


יהיו מקרים בהם תובע כמעט חייב להעמיד לדין אף אם חומר הראיות שבידו אינו מבטיח הרשעה. כך, למשל, כאשר טיב ההליכים שקדמו להכרעה להעמיד לדין הוא כזה שאין תחושה שצדק נעשה אם אין פסיקה של בית-משפט, לאחר הליך פומבי.[12]


ירים נא את ידו מי שסבור כי הצדק נעשה.



עו"ד קלרה אונגר
המחברת היא עורכת-דין, לשעבר עובדת פרקליטות המדינה, כיום מורת דרך ומנהלת בלוג עצמאי בתחומי דעת ורוח.


[1] 
ר' זה אותו הכאב, סרטו הקצר של אלעד סגולי אודות פועלו של באסם עראמין וארגון לוחמים לשלום.
[2] 
בג"ץ 5817/08 עראמין נ' היועץ המשפטי לממשלה (2011), עתירה מיום 9.6.2008. 
[3] 
שם, פסק דין מיום 10.7.2011, הפיסקה הפותחת את פסק דינה של הנשיאה ביניש.
[4] 
ת"א (י-ם) 9334-07 עראמין נ' משרד הביטחון (2010); ר' החלטת השופטת אפעל גבאי מיום 15.8.2010 לעניין אחריות המדינה, ופסק דינה בדבר סכום הפיצוי הכספי מיום 21.9.2011.
[5] 
שם, פיסקה 20 להחלטה.
[6] 
ר' לעיל ה"ש 3, פיסקה 1.
[7] 
ר' לעיל ה"ש 2, פיסקה 15.
[8] 
ר' לעיל ה"ש 3, פיסקה 15.
[9] 
שם, פיסקה 19.
[10] 
ר' למשל, אליאור לוי, "מי הבוס? שטח הפקר במזרח ירושלים", Ynet, 21.1.2011.
[11] 
ר' לעיל ה"ש 3, פיסקה 21; ההדגשה הוספה, ק"א.
[12] 
רות גביזון, שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק: הסמכות לעכב הליכים פליליים ולחדשם (1991), עמ' 164.
mail@hamoked.org.il (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב