שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ
על העיוורון: בג"ץ 5373/08 אבו לבדה נ' שרת החינוך (פסק דין מיום 6.2.2011)
פסיקה במבחן | 5373/08 | 1.1.2013 | עו"ד קלרה אונגר
ביקורת

בשנת 2011 ניתן פסק דין בפרשה זו, שעניינה הזכות לחינוך ולשוויון בחינוך של ילדי ירושלים המזרחית, לאחר כעשור של דיונים משפטיים בנושא. רשימה זו תדון בקצרה בתוצאת פסק הדין, על רקע פרשה קודמת, שבה התערב בג"ץ כדי להביא למימוש זכותם לחינוך של ילדי פורייה עלית שבעמק הירדן.


בשנת 2000 הגיש ועד ההורים של היישוב הקהילתי פורייה עלית עתירה נגד המדינה ומשרד החינוך, כשטענתו המרכזית היא שהורי הילדים בגיל התיכון נאלצים לשאת בתשלומים ניכרים, המנוגדים לרציונל של חינוך חובה חינם. מאחר שאין ביישובם בית ספר תיכון, נשלחים ילדי פורייה לתיכון האזורי בעמק הירדן. תיכון זה איננו חלק ממערכת החינוך הרשמית ממלכתית, אך הוא מהווה מוסד מוכר, המשרת בעיקר את קיבוצי הסביבה, ברוח ערכי תנועת העבודה.


במבחן התוצאה, התהום שפעורה בין הדין לבין ילדי ירושלים המזרחית כה עמוקה, שעשור שלם של פיקוח שיפוטי על פעולת הרשות המבצעת לא הוליד את השינוי הדרוש

המוסדות המוכרים על ידי משרד החינוך מתחלקים לשניים – מוסדות רשמיים השייכים לזרם החינוך הממלכתי, ולצדם מוסדות מוכרים לא רשמיים מסוגים שונים (דמוקרטיים, קיבוציים, נוצריים ואחרים). המוסדות הלא רשמיים זוכים לתמיכה ממשלתית ניכרת, אך לא בשיעורים הזהים לאלו הניתנים לחינוך הממלכתי. קטיגוריה נוספת היא בתי ספר פרטיים בלתי מוכרים, הפועלים מחוץ למערכת החינוך, ללא פיקוח וללא רישיון ומקל וחומר – ללא מימון ציבורי.


הוריהם של ילדי פורייה הלינו על כך שנגבה מהם שכר לימוד בשיעורים ניכרים, מבלי שיש ביכולתם להבחין בין רכיבי רשות והעשרה, ובין רכיבי חובה שמותר לבית הספר לגבות עבורם תשלום. העותרים הפנו לסעיפים 6ג-ד לחוק לימוד חובה, שזו לשונם:


על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאי השר, בצו, להורות כי מי שלא ניתן, לדעת השר, להבטיח לימודיו במוסד חינוך רשמי – ילמד במוסד חינוך אחר, ואוצר המדינה ישא בשכר לימודיו במוסד כאמור, בתנאים שנקבעו בצו האמור.

מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה, לא ידרשו בעדו דמי הרשמה או כל תשלום אחר בעד לימודיו במוסד חינוך רשמי או בעד לימודיו במוסד חינוך אחר שאוצר המדינה נושא בשכרם לפי סעיף קטן (ג);...


ההורים דרשו כי אוצר המדינה, על פי סעיפים אלה, הוא שיישא בעלויות הלימודים במוסד הלא רשמי, וכן כי תינתן להם הזכות להחליט אם להשתתף ברכיבי הרשות השונים, אם לאו.


קודם שהכריעה, סקרה השופטת פרוקצ'יה את מעמדה של הזכות לחינוך:


בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה התחזקה תפיסה חברתית, הדוגלת בקיום חובה על המדינה להבטיח מתן אמצעים בסיסיים לאדם הנדרשים לרווחתו הפיסית והרוחנית. שוב לא נמצא די בהגנה על חירויות יסוד של הפרט מפני התערבות השלטון. בגדר אמצעים בסיסיים הנדרשים לרווחת הפרט נכללה זכות האדם לחינוך. זכות זו עוגנה בהצהרה האוניברסלית על זכויות האדם של האו"ם מ-1948, הקובעת בסעיף 26 את זכותו של כל אדם לחינוך, ומורה כי חינוך יינתן חינם ובבחינת חובה לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים, כי החינוך הטכני והמקצועי יהיה מצוי לכל, החינוך הגבוה יהיה פתוח לכל במידה שווה על יסוד כישרון ויכולת וכי מטרות החינוך יכוונו לפיתוח מלא של אישיות האדם, לטיפוח יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות יסוד ולהגברת ההבנה, הסובלנות והידידות בין כל העמים והקבוצות הדתיות והאתניות.[1]


השופטת פרוקצ'יה הוסיפה והפנתה לפסיקה ארוכת שנים של בג"ץ, הדנה בחשיבותה ומרכזיותה של הזכות לחינוך ומנגד – בחובתה החוקית של המדינה לספק חינוך חינם במוסדות חינוך רשמיים. בשנת 2002, שנתיים לאחר הגשת העתירה, הורה בג"ץ למדינה ולמועצה האזורית לשאת בעצמן בתשלומי שכר הלימוד של התלמידים לפי סעיף 6ג, להבהיר מהם תשלומי החובה ותשלומי הרשות ולחדול מלחייב את ההורים בתשלומי הרשות.


בעשור שחלף מאז, וביתר שאת מאז המחאה החברתית של קיץ 2011, התקיים דיון ציבורי נרחב בדבר היקפה הרצוי של הזכות לחינוך חינם, שהוביל לרפורמה בחינוך לגילאי 4-3 ולהרחבת הזכות לילדים בגילאים צעירים יותר. חינוך נתפס כחלק מן השירותים הבסיסיים שעל מדינה מתוקנת לספק; כל פגיעה בשוויון בחינוך, במיוחד על רקע פערים כלכליים גדלים והולכים, נתפסת כפגיעה אנושה בילד וביכולתו להתפתח כאדם יצרני ותורם לסביבתו. אם ניטול דימוי מעולם הצומח – הרי שעל כל הערוגות לזכות למים, אור שמש וטיפול שווה, שאחרת הן תצמחנה דרדרים וחרולים. מתוך תפיסה זו, יצאו רבים לרחובות, לראשונה מזה שנים, והפגינו כנגד מדיניותה של ממשלת ישראל.


בעולם מקביל לחלוטין, בצללים של העיסוק התקשורתי בזכות לחינוך, מתקיימת מזה שנים מערכת החינוך הכושלת של ירושלים המזרחית. בשנת 2000, נוכח מה שאין לתאר אלא כקריסת מערכות, הוגשו מספר עתירות לבג"ץ, על ידי הורי ילדים בירושלים המזרחית, חברי מועצת העיר ועמותות ציבוריות שונות.[2] מאז ועד לפסק הדין בעניין אבו לבדה, משך כעשור שלם, היו הליכים שונים תלויים ועומדים בפרשות אלה. כל מי שרוממות זכויות הילד ובראשן הזכות לחינוך בגרונו, צריך היה להזדעק נוכח העולה מהן.


כ-80 אלף ילדים בגילאי חינוך חובה חיים בירושלים המזרחית[3] ואין מחלוקת על כך שכתושבי המדינה הם זכאים לחינוך חינם. כמחציתם אכן לומדים במוסדות רשמיים, אך ליתר – כ-40 אלף במספר, אין מקום במוסדות הרשמיים ורבים מהם (כמחצית) לומדים במוסדות מוכרים ומחצית נוספת במוסדות פרטיים, שאינם מוכרים ופועלים ללא רישיון. הורים אלה, השייכים לקבוצה מוחלשת ביותר מבחינה סוציואקונומית, נאלצים לשאת בעלות שכר הלימוד במוסדות לא רשמיים, בניגוד מוחלט להוראות החוק החלות בעניין.[4] בפרשת אבו לבדה פנו מספר הורים מירושלים המזרחית בדרישה לקבל החזר תשלומי שכר לימוד ששילמו (בסך אלפי שקלים מדי שנה), על בסיס חובתה של המדינה לשאת בעלות החינוך במוסד בלתי מוכר, עליה עמדנו קודם. לכאורה, דין ילדי ירושלים המזרחית כדין ילדי פורייה, ירושלים המערבית, או כל מקום אחר בארץ. אלא שבמבחן התוצאה, התהום שפעורה בין הדין לבין ילדי ירושלים המזרחית כה עמוקה, שעשור שלם של פיקוח שיפוטי על פעולת הרשות המבצעת לא הוליד את השינוי הדרוש.


השופטת פרוקצ'יה מגדירה את נושא החינוך בירושלים המזרחית בפרשת אבו לבדה כ"מטרה לאומית המצויה בעדיפות עליונה", תוך שהיא מותחת ביקורת חריפה על הרשויות שהזניחו את הנושא במשך שנים.[5] שופטי בג"ץ, בעתירות השונות, קיבלו לאורך השנים מידי המדינה ועיריית ירושלים התחייבויות לבניית מאות כיתות לימוד בירושלים המזרחית, אלא שבעניין אבו לבדה, נאמר מפורשות בפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש כי:


לצד ההתקדמות והמאמצים שהשקיעו המשיבים במציאת פתרונות לבעיית המחסור בכיתות במזרח ירושלים, ההתקדמות הייתה איטית מדי; וזאת, גם כשלוקחים בחשבון את הקשיים הכלכליים והלוגיסטיים ואת התנאים המיוחדים השוררים במזרח ירושלים. כך או כך, התוצאה היא שילדים רבים במזרח ירושלים נותרים ללא מענה של מסגרת חינוכית מתאימה. זוהי תוצאה שהדעת אינה סובלת. [6]


עיון בדו"ח שהוגש לוועדת החינוך של הכנסת בשנת 2010 ובדו"חות מטעם עמותת עיר עמים, מעלה תמונה עגומה ודומה, לפיה למעלה מארבעה עשורים לאחר כיבוש העיר המזרחית, ועשור לאחר שבג"ץ נדרש לעניין, המחסור בכיתות חריף ורחוק מלהשביע את הצרכים.


כיצד אמור לנהוג בית הדין הגבוה לצדק בפרשה בה מופלה מגזר אוכלוסייה שלם ברמה מערכתית, נפגעות זכויותיו החוקתיות הבסיסיות ומנגד, המדינה כושלת מלעמוד במטרה שראוי שתהא "מטרה לאומית עליונה"? אם מספר מצומצם של ילדים זכה בעבר בתוצאה שיפוטית שהיטיבה עמו בפרשת פורייה עלית, לכאורה יש לגזור משם קל וחומר ולהורות על מימון לימודי הילדים במוסדות המוכרים והלא רשמיים.


אלא שכאן שוב מתברר עד כמה ירושלים המזרחית היא אקס טריטוריה, אם לא בהלכה, אזי במעשה. להבדיל מפרשת פורייה, שם ברור היה כי הילדים הופנו לחינוך הלא רשמי (מכיוון שאין תיכון רשמי), התמונה בירושלים המזרחית סבוכה בהרבה.


ראשית, הדעת נותנת כי חלק מילדי ירושלים המזרחית לומדים מרצונם במוסדות לא רשמיים ולא מוכרים, שאז איש אינו מצפה מן המדינה לממן את לימודיהם (גם כאן אולי ראוי לשאול – כמה מהם היו לומדים במערכת לימוד רשמית חינם אילו ניתן היה לעשות כן?). ובכלל, כיצד יידעו במינהל החינוך של עיריית ירושלים מי מן ההורים פנה לחינוך רשמי ונדחה? מדו"ח עיר עמים עולה, שעיריית ירושלים לא נהגה לספק אישור על ניסיונות רישום של הורים.[7] העירייה הוסיפה וטענה, שפסק דין שיורה על הקמת מנגנון מימון שכר לימוד בין הרשות המקומית למשרד החינוך בבתי הספר הללו בעייתי – שכן אז צפויים ילדי ירושלים המזרחית להציף את המערכת ב"פניות לא כנות".


למרות מעורבות חריגה ומתמשכת בהליכים ולחץ על הרשות המבצעת, בג"ץ הותיר על כנה למשך חמש שנים נוספות תוצאה, שגם לראייתו שלו הדעת אינה סובלת

מהי פנייה לא כנה? האם הורה שזכאי "לפתע" למימון שכר לימוד ומעוניין להעביר את ילדו מבית ספר לא רשמי לרשמי איננו כנה? ובכלל, מהו שיעור ההורים בירושלים המזרחית ששולח את ילדיו לבתי ספר פרטיים מבחירה וכתוצאה מהעדפה חינוכית?


נראה ששאלות סבוכות מסוג זה הביאו את בג"ץ להכריע אחרת מאשר בפרשת פורייה, ולאפשר למדינת ישראל ועיריית ירושלים פרק זמן נוסף להסדרת הנושא של מצוקה בכיתות הלימוד. אם לא יוסדר הנושא תוך חמש שנים, פסק בג"ץ, יוקם מנגנון לכיסוי שכר הלימוד של ילדי ירושלים המזרחית בבתי ספר לא רשמיים.


במבחן התוצאה, אם כן, למרות מעורבות חריגה ומתמשכת בהליכים ולחץ על הרשות המבצעת, בג"ץ הותיר על כנה למשך חמש שנים נוספות תוצאה, שגם לראייתו שלו הדעת אינה סובלת. האם ניתן היה לנהוג אחרת? דומה שזוהי שאלה של פוליטיקה שיפוטית ויחסים בין הרשויות, להבדיל משאלה משפטית. לכן, במידה רבה מדגים פסק הדין את גבולות הכוח של בג"ץ, בבחינת עד היכן הוא נכון להרחיק לכת בעמידה על זכויות של מגזרים "שקופים", כגון תושבי ירושלים המזרחית.


לסיום, קשה שלא להיזכר במטרות לאומיות עליונות אחרות, בשמן שינתה הרשות המבצעת, בחסות בג"ץ, את המציאות הדמוגרפית והגיאופוליטית של ירושלים המזרחית מקצה אל קצה. באותו עשור ממש.



עו"ד קלרה אונגר

המחברת היא עורכת דין, לשעבר עובדת פרקליטות המדינה. כיום מורת דרך ומנהלת בלוג עצמאי בתחומי דעת ורוח.



[1] 
בג"ץ 4363/00 ועד פורייה עלית נ' שר החינוך (2002), פסק דין מיום 2.5.2002, פיסקה 8 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.
[2] 
ר' למשל, בג"ץ 5125/00 עווידה נ' עיריית ירושלים (על אופן סיומה של עתירה זו בשנת 2001, ר' להלן בה"ש 5, בפיסקה 8 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה); בג"ץ 3834/01 חמדאן נ' עיריית ירושלים (2011).
[3] 
מאז חל גידול במספרים של כעשרה אחוז, אך ההתפלגות דומה – ר' להלן ה"ש 4.
[4] 
ר' דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מערכת החינוך במזרח-ירושלים: כיתות לימוד ותוכניות לימודים (2010), המתייחס למחסור של כ-1000 כיתות לימוד ולתנאי לימוד קשים בכיתות הקיימות; וכן דו"ח עיר עמים והאגודה לזכויות האזרח, מערכת החינוך בירושלים המזרחית – המשך מעקב שנתי (2011), המציין בנוסף כ-4,500 ילדים זכאי חינוך חינם שאינם לומדים באף מסגרת חינוכית.
[5] 
בג"ץ 5373/08 אבו לבדה נ' שרת החינוך (2011), פסק דין מיום 6.2.2011, פיסקה 57 ואילך לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.
[6] 
שם, פיסקה 4 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש.
[7] 
לעניין אי סדרים ברישום בירושלים המזרחית, ר' דו"ח עיר עמים והאגודה לזכויות האזרח, תמונת מצב: מערכת החינוך הערבי-פלסטיני בירושלים המזרחית ערב פתיחת שנת הלימודים תש"ע (2009).
mail@hamoked.org.il (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב