אחד הכללים המרכזיים בדיני הכיבוש הוא, ששיקול דעתו של המפקד הצבאי של שטח כבוש שבוי בידי שני קטבים מגנטיים בלבד: מצד אחד, הצרכים הצבאיים של כוחות הכיבוש; מצד שני, טובתה של האוכלוסייה בשטח הכבוש. שוב ושוב פסק בית המשפט העליון הישראלי, שאסור למפקד הצבאי לקחת בחשבון את האינטרסים הלאומיים של המדינה הכובשת, של ישראל.
אבל כשמגיעים לכיסן של חברות הביטוח הישראליות, עיקרון יסוד זה נשכח על אם הדרך.
פסק הדין מגלה לנו שבספטמבר 2007 חתם המפקד הצבאי של הגדה המערבית על צו מיוחד במינו, שהסמיך את בתי המשפט הצבאיים לדון בעבירות פליליות שעניינן רכוש גנוב, אך ורק כאשר הרכוש הגנוב הוא כלי רכב ישראלי
לפי נתוני הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, בשנת 2008 נגנבו בישראל 25,615 כלי רכב.
[1] לפי נתוני משטרת ישראל (שהם שונים במקצת, אבל לא באופן מהותי), נגנבו בישראל באותה שנה כמעט 10 מכל 1,000 כלי רכב.
[2]עוד לפי נתוני משרד האוצר, בשנת 2008 גבו חברות הביטוח בישראל כחמישה וחצי מיליארד ש"ח עבור ביטוח רכוש לכלי רכב. במקביל הן שילמו למבוטחים למעלה מארבעה מיליארד ש"ח. לאחר ניכוי הוצאות הניהול של חברות הביטוח והעמלות לסוכנים, עמדו רווחיהן על 36 מיליון ש"ח בלבד, שהם 0.7% מסכום דמי הביטוח שנגבו. הדו"ח אינו מוסר מידע בעניין סך הכספים שהוציאו חברות הביטוח בגין גניבות כלי רכב וכמה כסף בגין נזקים אחרים.
במסגרת תביעה נגד הרשות הפלסטינית, שהוגשה בשנת 2001, טענה חברת הביטוח מנורה שהיא לבדה שילמה למבוטחיה למעלה מ-300 מיליון ש"ח בשל גניבות רכב. החברה תבעה מהרשות 50 מיליון ₪, בטענה שיכלה למנוע את תופעת הגניבות.
[3] במסגרת החלטה בנוגע לבקשה לעיקול כספים שהגישה החברה נגד הרשות הפלסטינית, מובאות הערכות וראיות לכך, שחלק ניכר מהגניבות מתבצע בידי פלסטינים, והמכוניות מועברות לשטחים הכבושים. הדבר היה נכון, לפי הטענה, עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת, והתגבר מאז יציאת הצבא הישראלי ממרכזי האוכלוסייה הפלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו. אין בכך כל דבר חדש או מפתיע: נוכח המצב הכלכלי בשטחים הכבושים, המגבלות על מקורות פרנסה, התהום הכלכלית בינם לבין ישראל והתנאים הגיאופוליטיים, אך סביר שתעשייה מעין זו תתפתח שם. הדבר המעניין יותר שנחשף בהחלטה, היא המעורבות העמוקה וארוכת השנים של חברות הביטוח בלחץ לרתום את הרשויות למאבק בתופעה – עד כדי השתתפותן בפגישה רשמית בין נציגי ישראל ונציגי הרשות הפלסטינית.
[4]הנזק הכלכלי שנגרם למשק הישראלי (ובעיקר לחברות הביטוח הישראליות) בגין גניבות רכב – אסור היה לו לחדור למסגרת השיקולים של המפקד הצבאי בשטחים. תפקידם של בתי המשפט היה לעמוד על המשמר כדי לעקור מיד מהשורש כל חריגה מכך. בפועל, המפקד הצבאי חרג מסמכויותיו, ובתי המשפט – לרבות בית המשפט העליון – מחשים.
בעניין עג'ג' נחשף עד כמה הרחיקה ישראל לכת ברמיסת המשפט הבינלאומי בשירות ההון הישראלי. באותו מקרה מדובר היה בפלסטיני, תושב השטחים הכבושים, שנעצר בשטחים בחשד שסחר בכלי רכב גנובים. למרות שמדובר לכאורה בעבירה שאין לה שום היבט ביטחוני, מעצרו נעשה לפי החוק הצבאי והוארך בבית משפט צבאי. לאחר מכן, הועבר האיש לישראל. למרות שהעבירות שהיה חשוד בהן התרחשו כולן בשטחים הכבושים, הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט אזרחי בישראל.
[5] המדינה ביקשה מבית משפט השלום בירושלים להאריך את מעצרו עד תום ההליכים, ובמסגרת זו התבררה השאלה אם לבית משפט ישראלי ישנה סמכות להעמיד אותו לדין על עבירות שכל כולן בוצעו מחוץ לשטח המדינה.
[6] בכל הערכאות – בית משפט השלום ושתי ערכאות הערעור – נענתה השאלה בחיוב: אמנם בבחינה ראשונה, העבירות המיוחסות לעג'ג' אכן בוצעו מחוץ לשטח ישראל, ולכן אין לבתי משפט בישראל סמכות לדון בהן; אולם לכלל זה ישנם חריגים, ואחד מהם הוא סמכות בתי המשפט לדון בנסיבות מסוימות בעבירות הפוגעות בכלכלת המדינה. מאחר שכלי הרכב בהם, על פי החשד, סחר עג'ג', היו כלי רכב שנגנבו מישראל, ומאחר שהתופעה של גניבת כלי רכב מישראל לשטחים פוגעת בכלכלת ישראל, ניתן להעמיד את עג'ג' לדין בפני בית משפט ישראלי.
כך בנוגע למשפט הישראלי. אולם מה למשפט הצבאי בשטחים ולעבירות של החזקת רכב גנוב? פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין עג'ג'
[7] מגלה לנו, שבספטמבר 2007 חתם המפקד הצבאי של הגדה המערבית על צו מיוחד במינו. הצו הסמיך את בתי המשפט הצבאיים לדון בעבירות פליליות שעניינן רכוש גנוב, וזאת אך ורק כאשר הרכוש הגנוב הוא כלי רכב ישראלי.
[8] בית המשפט אף מצטט בהרחבה (ובלי קצה-קציה של מבוכה) את ההנמקה שניתנה לצו על ידי לשכת היועץ המשפטי של הצבא:
התיקון מקנה סמכות לבית המשפט הצבאי לדון אנשים אשר ביצעו עבירות שונות, הקשורות לסחר ולפירוק כלי רכב (הרשומים בישראל) גנובים. תיקון זה אף מקנה, באופן עקיף, סמכויות מעצר, חיפוש ותפיסה, הנלווים לסמכות ההעמדה לדין, לחיילי צה"ל ולשוטרי משטרת ישראל, במקרים המתאימים.
תיקון החקיקה נולד לאחר עבודת מטה מקיפה שהובלה על ידי יחידתנו, בשיתוף גורמי משטרת ישראל, משרד המשפטים, בתי המשפט הצבאיים וגורמי הפרקליטות הצבאית השונים, לשם מציאת פתרון חקיקתי הולם אשר יאפשר לעצור חשודים בסחר ובגניבת רכב ישראלי, המצויים בשטחי A, במסגרת ההתמודדות עם התופעה הנרחבת של גניבת כלי רכב ישראליים והעברתם לשטחים אלו.
נבקש להדגיש, כי יש בתיקון זה, משום סטייה מסוימת מהוראות הסכם הביניים, שהעניקו את הסמכויות לפעול נגד עבירות בשטחי A, שאינן על רקע ביטחוני, לרשות הפלסטינית. עם זאת, סברנו, כי בהעדר אכיפה אפקטיבית מצד הרשות הפלסטינית כלפי תופעה עבריינית זו, והנזק הכבד והמתמשך למדינת ישראל, יש מקום לתיקון החקיקה והענקת הסמכויות המתחייבות, ולו כהוראת שעה.
על רקע הסטייה מהוראות הסכם הביניים, ביקשנו לקבל את אישורו של הדרג המדיני לתיקון החקיקה. הדבר הובא על ידי היועץ המשפטי של משרד הביטחון בפני סגן שר הביטחון, אשר אישר את השלמת תיקון החקיקה.[9]
במילים אחרות, לאחר התייעצות בגורמים המשפטיים הבכירים של מערכת הביטחון, התקין המפקד הצבאי צו, שכל מטרתו היא לשרת את האינטרסים הכלכליים של מדינת ישראל (או ליתר דיוק, של אותם בעלי הון ישראלים השולטים בחברות הביטוח), ושאין לו דבר וחצי דבר עם שיקולי ביטחון או עם שיקולים של שמירת החיים התקינים של התושבים המוגנים בשטחים הכבושים.
בעניין עג'ג' נחשף עד כמה הרחיקה ישראל לכת ברמיסת המשפט הבינלאומי בשירות ההון הישראלי
כפי שנרמז בדברי ההסבר, מטרת הצו אינה להביא להעמדתם לדין של העבריינים בבתי המשפט הצבאיים בשטחים. הקניית הסמכות לבתי המשפט הצבאיים היא רק טריק, שנועד להעניק לחיילי הצבא הישראלי ולמשטרת ישראל סמכות מעצר בנוגע לפלסטינים בשטח A, החשודים בהחזקת רכב ישראלי גנוב ובסחר בו. לאחר שאלו נעצרים בשטחים הכבושים, הם מועברים לישראל ללא הליכי הסגרה, וזאת בהתאם לתוספת לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967. משהועברו לישראל, הם מועמדים לדין בבתי המשפט הישראליים, בהתאם להוראה המאפשרת לבתי המשפט לדון בעבירות שבוצעו בחו"ל ופוגעות בכלכלת המדינה.
מדובר, כמובן, בניצול לרעה של השליטה הצבאית הישראלית בשטחים, ניצול לרעה של המערכת הצבאית הישראלית ובהפרת עקרונות יסוד בנוגע לגבולות הסמכות של המימשל הצבאי.
[10]ובתי המשפט: אלו ממלאים בצייתנות את התפקיד שיועד להם במנגנון העקמומי שהנדסו היועצים המשפטיים. בית המשפט המחוזי, מפי השופט שפירא, קובע, לאחר שציטט את דברי ההסבר השערורייתיים שהובאו לעיל, שלאור דברים אלו מעצרו של עג'ג' היה כדין. ואילו בית המשפט העליון, מפי השופט ג'ובראן, מתעלם התעלמות מוחלטת מהצו הצבאי הפסול. הוא מאשר את הארכת מעצרו של עג'ג' עד תום ההליכים נגדו. בכך הוא מעניק חותם כשרות סופי למהלך של ניצול כוחו של הכובש להגנת האינטרסים של גורמים כלכליים ישראלים.
[11]עו"ד יוסי וולפסוןהמחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.
