שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ
דיכוי פעילות פוליטית בשטחים: בג"ץ 660/88 אגודת "אינש אל-אוסרא" נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון (פסק דין מיום 11.10.1989)
פסיקה במבחן | 660/88 | 1.3.2011 | עו"ד יוסי וולפסון
ביקורת

שלטון צבאי כפוי גורם מטבעו להתנגדות פוליטית בקרב מי שהוא כופה עצמו עליהם. לכן, הוא בהכרח כרוך בדיכוי החיים הפוליטיים של האוכלוסייה הנשלטת. למעשה, הדיכוי או המניפולציה של החיים הפוליטיים הם תנאים הכרחיים לשרידתה של עריצות. למרות שדברים אלו הם בבחינת המובן מאליו, מוזר לראות כיצד מיישם אותם בית משפט, במדינה המכריזה על עצמה כדמוקרטית, בלי כחל ושרק.


באוקטובר 1989, בשיאה של האינתיפאדה הראשונה, נתן בית המשפט העליון פסק דין בעניינה של אגודה המכונה בפסק הדין "אינש אל-אוסרא". באופן נדיר קיבל בית המשפט את העתירה בדרך חלקית. בדחיית עיקרה של העתירה ובנימוקים שנתן לקבלתה החלקית, אין בית המשפט מסווה את הלגיטימיות שהוא נותן לדיכוי הפעילות הפוליטית בשטחים.


עניינה של העתירה הוא בצו סגירה לשנתיים שהוציא המפקד הצבאי בגדה המערבית כנגד אגודה שהתעתיק הנכון של שמה הוא אנעאש אל-אוסרה (إنعاش الأسرة; "קידום המשפחה" או "תחיית המשפחה"). האגודה, שעודנה פעילה כיום, היא מהאגודות הבולטות בשטחים לשירותי רווחה ולהעצמת נשים. סמיחה ח'ליל, מייסדת העמותה, שניהלה אותה באותה תקופה, היתה העותרת השנייה בעתירה. ח'ליל, פעילה מרכזית בתנועה הלאומית הפלסטינית, שילבה בפעילותה את הנושאים הלאומי והפמיניסטי. היא ידועה, בין היתר, בהפיכת הרקמה הפלסטינית המסורתית לכלי לפרנסה ולהעצמה של נשים. ח'ליל, שהיתה מזוהה עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, היתה חברה במוסדות שונים בתנועה הלאומית הפלסטינית, התמודדה מול יאסר ערפאת בבחירות לנשיאות בשנת 1996 (וזכתה בלמעלה מ-10% מהקולות), ונפטרה בשנת 1999.


לא רק לח'ליל עוד נכונו אז עתידות: עמרם מצנע, מפקד הגדה המערבית באותה תקופה, עתיד היה להתמודד על ראשות הממשלה בישראל ולהיות מובס בידי אריאל שרון. גם שמותיהם של עורכי הדין שייצגו את הצדדים לא יישכחו במהרה: לאה צמל ואביגדור פלדמן, מצד אחד, ומני מזוז, מצד שני.


צו הסגירה לאגודת אנעאש אל-אוסרה הוצא ביוני 1988. וכך מתאר בית המשפט את הרקע להוצאת הצו:


לטענת המשיב, נסתבר לרשויות הביטחון, עוד בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, כי פעילות האגודה חורגת ממטרותיה ומתפקידיה המוצהרים, וכי היא עושה שימוש בפעולות תרבות, סעד וחינוך כמנוף וכאמצעי לפעילות פוליטית עוינת למדינת ישראל, כולל תעמולה עוינת והסתה לאלימות נגד מדינת ישראל וכוחות צה"ל. זאת בניגוד לחוק אגודות הצדקה הירדני, שנותר בתוקף ביהודה ושומרון, לפיו אסורה על אגודת צדקה או על מוסד סוציאלי כל פעילות ל"הגשמת מטרות פוליטיות", ובניגוד לתקנון האגודה, בו נקבע, כי "האגודה לא תתערב לחלוטין בפוליטיקה...".[1]


זאת ועוד:


בחיפוש שנערך במשרדי האגודה נמצאה ספרות עוינת ומסיתה, וכן נתגלו סרטי וידיאו אנטי-ישראליים ואנטישמיים בצורה קיצונית ובוטה. סרטים אלה הכילו, בין היתר, שירי תהילה לארגוני המחבלים ודברי הסתה ארסיים כנגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל.[2]


בית המשפט מזכיר גם חומר מודיעיני חסוי לפיו "נעשה שימוש מקיף במוסדות האגודה לשם הפצת דעות חתרניות ומסיתות בין ציבור הנזקקים לפעולות האגודה".[3]


כבר בדיון הראשון דחה בית המשפט את העתירה ככל שהיא מכוונת כלפי עצם צו הסגירה. כלשונו של בית המשפט: "קבענו באותה החלטה, למעשה, שלאור החומר שהובא לפנינו לא התעורר בנו ספק, אף לכאורה, לגבי תוקפו של עצם צו הסגירה, אך כי שאלת סבירותה של תקופת הסגירה ראויה לליבון ולדיון לפנינו".[4]


בית המשפט אינו מנסה להסוות את הדיכוי של פעילות פוליטית. הוא אינו מתיימר, למשל, להבחין בין פעילות פוליטית לגיטימית לבין פעילות אלימה. "פעילות פוליטית עוינת לישראל", "הפצת דעות חתרניות" ו"הסתה לאלימות" נמנות בנשימה אחת בין הטעמים לסגירת האגודה. האבחנה היחידה היא בין פעילות צדקה ופעילות חינוכית – שהן מותרות ואף חיוניות במסגרת החיים התקינים בשטח – לבין פעילות פוליטית והתנגדות למשטר הצבאי (חתרנות, תעמולה עוינת, הסתה וכיו"ב, בלשונו של בית המשפט) – שהן אסורות.


בית המשפט מביא לעניין זה את הוראות תקנות האג, המחייבות את הכובש לשמור על החיים הציבוריים התקינים בשטח הכבוש[5] ואת הפסיקה הישראלית, שהבהירה שהחיים התקינים כוללים את כל הצרכים האזרחיים – לרבות ענייני חברה, כלכלה, חינוך, תברואה, בריאות תעבורה ועוד – "עניינים, שחיי אדם בחברה מודרנית קשורים עמהם".[6] פעילות הצדקה של אנעאש אל-אוסרה נכללת בקטגוריה זו. אולם בולטת העובדה שההשתתפות בחיים הפוליטיים איננה חלק מאותה רשימה של עניינים שחיי אדם בחברה מודרנית קשורים בהם.


פעילות החינוך והצדקה של האגודה מובילה את בית המשפט לקצר את צו הסגירה. בית המשפט קובע שלצו הסגירה יש תפקיד של הרתעה: "סגירה למשך שנתיים" נראית "כארוכה באופן בלתי סביר, ומן הדין היה להיווכח תחילה, שמא ישיג צו לתקופה מוגבלת יותר את המטרה המרתיעה המבוקשת".[7]


במלים אחרות, מן הראוי היה להשתמש בסמכות הסגירה ככלי חינוכי, בתקווה שניתן יהיה להחזיר את האגודה והמנהלת שלה לדרך הישר הא-פוליטית. קיצור הצו לא נובע מהתייחסות מקילה לפעילות ציבורית ופוליטית, אלא מגישה פטרנליסטית המניחה שניתן, בשיטת המקל והגזר, לאלף אנשים לנהוג בהתאם לאינטרס של הכובש: לעשות את פעולות הצדקה והחינוך שהן מעניינו של הכובש ולהימנע משאיפה לחירות, המנוגדת לאינטרס שלו.


כשם שההנמקה של פסק הדין מקבלת את הנחות היסוד של המשטר הצבאי, כך גם התוצאה האופרטיבית שלו היא מינימאלית ביותר: בית המשפט קבע, שעל הצו היה להינתן מלכתחילה לשנה אחת בלבד, בתומהּ היה על המפקד הצבאי לשקול את הארכתו בהתאם לנסיבות. אולם מאחר שפסק הדין ניתן כאשר חלפה כבר יותר משנה בה היה הצו תקף, קיצר אותו בית המשפט משנתיים לתקופה של שנה וחצי בלבד, הניתנת להארכה.


ייתכן שבימינו בית המשפט יהיה זהיר מעט יותר, ויאמץ רטוריקה אפולוגטית המסבירה כיצד פעילות פוליטית-אזרחית היא רק נדבך המשרת פעילות אלימה כנגד אזרחים. נראה שהצורך הזה לא הורגש בשנות השמונים של המאה הקודמת. פסק הדין בעניין אנעאש אל-אוסרה משקף פנטזיה ישראלית על חברה פלסטינית הדואגת לצרכי החינוך והרווחה שלה, ואינה שוגה בחלומות פוליטיים של שחרור. הניסיון לכפות בכוח את הפנטזיה הזו לא רק שנדון לכישלון, אלא הוא חותר תחת עצם הלגיטימיות של בית המשפט.


בדיוק מאתיים שנים לפני שניתן פסק הדין, קבעה הצהרת זכויות האדם והאזרח שנוּסחה בצרפת כי: "התכלית של כל התארגנות מדינית היא השמירה של זכויות האדם הטבעיות ושאינן ניתנות לשלילה. זכויות אלו הן הזכות לחירות, קניין, ביטחון והתקוממות כנגד עריצות".


ובלשונה של הצהרת העצמאות של ארצות הברית:


בני האדם נוטים יותר לסבול, כל עוד ניתן לשאת את הרעות, מאש לעשות דין לעצמם על ידי ביטול צורות השלטון שאליהן הם מורגלים. אך בשעה ששורה ארוכה של עוולות ופגיעות, הנמשכת ללא שינוי לאורך זמן, וחושפת מזימה להעמידם תחת עריצות מוחלטת, הרי זו זכותם, ואף חובתם, להתנער מממשל מעין זה ולהעמיד שומרים חדשים על ביטחונם לעתיד לבוא.



עו"ד יוסי וולפסון

המחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.



[1] 
בג"ץ 660/88 אגודת "אינש אל-אוסרא" נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון (1989), פסק דין מיום 11.10.1989, פיסקה 3; ההדגשה הוספה, י"ו.
[2] 
שם.
[3] 
שם, פיסקה 6.
[4] 
שם, פיסקה 1.
[5] 
[6] 
ר' לעיל ה"ש 1, פיסקה 6.
[7] 
שם.
mail@hamoked.org.il (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב