שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ
הריסת בתי פלסטינים בחברון לצורך הקלה על חיי השגרה של המתנחלים: בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית; בג"ץ 10497/02 עיריית חברון נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון (פסק דין מיום 4.3.2004)
פסיקה במבחן | 10356/02 | 1.12.2011 | עו"ד יוסי וולפסון
חביות בטון המפרידות בין חלקה של חברון המצוי תחת שליטה ישראלית, ובין שאר העיר, 2012. צילום: JC, אקטיבסטילס
ביקורת
באחד מפסקי הדין המקיפים של בית המשפט העליון הישראלי אודות הדין החל בשטחים הכבושים, הכיר בית המשפט במעמדן החוקתי של זכויות האדם של תושביהם. באותו פסק דין אישר בג"ץ את הריסתם של בתים פלסטיניים בחברון. פסק הדין נכתב על ידי השופטת אילה פרוקצ'יה, בהסכמתם של נשיא בית המשפט דאז אהרן ברק, והשופט (לימים המשנה לנשיא) מישאל חשין.

אין ספק, שהמדינה מחויבת להגן על זכויות האדם של כל אדם באשר הוא... אולם במקרה של המתנחלים, המדינה עצמה היא שותפה לאי-החוקיות

ראשיתה של הפרשה, לפי העובדות המובאות בפסק הדין, באירוע בו ירו חמושים פלסטינים לעבר כוחות הביטחון ולעבר מתפללים, שעשו את דרכם לקריית ארבע לאחר תפילת השבת במערת המכפלה. האירוע התרחש במה שמכונה "ציר המתפללים", המחבר בין קריית ארבע לבין מערת המכפלה, ועובר בחלקו באיזור המזרחי של העיר העתיקה (הקסבה) של חברון. התפתח קרב יריות, בו נהרגו 12 אנשים מכוחות הביטחון הישראליים (חיילים, שוטרי מג"ב ואנשי ביטחון של קריית ארבע). יצוין כי ייתכן שבית המשפט כלל לא דייק בתיאור האירוע והארגונים הפלסטיניים לא תקפו אזרחים במקרה זה; לפי תיאורים ממקורות אחרים, האירוע החל בירי על כוח שאיבטח את המתפללים, ולא על המתפללים, ולא נזכרת כלל וכלל התקפה על אזרחים; כך, מתיאור האירוע בתקשורת, עולה שהירי החל לאחר שהמתפללים נכנסו כבר לשטח קריית ארבע, וכוּון כלפי כוחות הביטחון שליוו אותם ופיטרלו על הציר.[1]

בעקבות האירוע החליט הצבא על פעולות דרסטיות, שכללו את הרחבת "ציר המתפללים" ויצירת טיילת רחבה, שתקשר את קריית ארבע ללב חברון. בין היתר, תוכנן להרוס שלושה עשר בתים לאורך הציר. לצד זאת, הקמת ה"טיילת" מהווה נדבך נוסף בייהוד חברון וביצירת רצף טריטוריאלי יהודי בין קריית ארבע לבין המובלעות היהודיות בלב חברון. עיריית חברון, הוועדה לשיקום מבנים בחברון, בעלי הבתים שעמדו להיפגע ותנועת יש גבול ופעיליה, עתרו לבג"ץ כנגד הקמת ה"טיילת". עמדת המדינה בעתירות היתה, כמובן, שההחלטה נבעה משיקולים ביטחוניים טהורים, ונועדה להגן על חיי המתפללים המשתמשים בציר. היא לא נועדה ליצור רצף טריטוריאלי יהודי, אלא מדובר בהפקת לקחים מהאירוע בו נהרגו החיילים ומאירועי ירי אחרים לעבר הציר. בית המשפט, כהרגלו, לא הרהר אחר הסברי המדינה.

בעקבות העתירות, ובעקבות הערות של בית המשפט, צמצם הצבא את היקף התוכנית המקורית. רוחב הטיילת צומצם, ופעולות ההריסה צומצמו לשלושה בתים בלבד. שלושת הבתים הללו היו נטושים מזה שנים, לאחר שדייריהם עזבו אותם. מתיאור טענות העותרים בפסק הדין עולה, שנטישת הבתים נעשתה בעקבות הכרזה על האיזור כשטח צבאי סגור. בתים רבים בעיר העתיקה בחברון ננטשו בעקבות ההתנכלויות החוזרות ונשנות של ישראלים,[2] ובעקבות פעילות הצבא, המשבשת כל אפשרות לחיי שגרה תקינים.[3]

בית המשפט מתאר בהרחבה את צמצום היקף ההריסות בעקבות הדיונים בעתירה. בכך מדגיש פסק הדין, לצד דחיית העתירות, גם את התפקיד החיובי שמילא בית המשפט במיתון הפגיעה בתושבים הפלסטינים. ייתכן שגם מבחינת השופטים עצמם, העובדה שהערותיהם הובילו למיתון ההריסות הקלה עליהם לדחות את העתירה בנוגע לאותן הריסות עליהן עמדה המדינה בסופו של דבר. הגלולה של אישור הריסתם של שלושה בתים מרירה פחות כאשר לצד זאת יכול בית המשפט לזקוף לזכותו הצלתם של עשרה אחרים.  

הקושי שעמד בפני השופטים היה, שדיני המלחמה אוסרים באיסור חמור על הרס מבנים, למעט לצרכים צבאיים-מבצעיים החלטיים. איסור זה מעוגן כבר בתקנה 23 (g) לתקנות הנספחות לאמנת האג, הקובעת כי "אסור... להשמיד או להחרים את רכוש האויב, חוץ מאשר אם השמדה או החרמה כזו נדרשת במפגיע ע"י צרכי המלחמה". אמנת ג'נבה הרביעית קובעת בסעיף 53, כי "אסור למעצמה הכובשת להחריב נכסי מקרקעים או להשמיד נכסי מטלטלים השייכים ליחיד או לרבים או למדינה או לרשויות ציבוריות אחרות, או לארגונים חברתיים או שיתופיים, אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההחרבה וההשמדה האלה". הריסת בתים שלא במסגרת היתרים צרים אלו, עשויה להיחשב אף לפשע מלחמה לפי סעיפים 146 ו-147 לאמנת ג'נבה הרביעית.[4]  במקרה זה לא נטען שהריסת הבתים נועדה לצרכי מלחמה, וודאי שלא לשם פעולה צבאית כלשהי. היא נועדה להבטחת התנועה הרגלית של מתנחלים, שעצם יישובם בשטחים מהווה הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי. אם לא די בכך, הבתים המיועדים להריסה היו בעלי ערך ארכיאולוגי, ועקב כך נהנו מהגנות נוספות.

מאחר שלא ניתן להכשיר את הריסת הבתים במסגרת חריג הפעולות הצבאיות, יצר בית המשפט חריג נוסף לאיסור. את החריג הזה גזר בית המשפט מהחובה של המפקד הצבאי לשמור על החיים התקינים בשטח הכבוש:

תפיסת קנין כאמור תתכן גם במצבים קיצוניים בהם הדבר נדרש כדי לספק צרכי חיים חיוניים של האוכלוסייה המתגוררת באיזור; כך, למשל, הוכר הצורך בהפקעת מקרקעי הפרט לצורך סלילת כבישים ודרכי גישה למקומות שונים באיזור. במקרים חריגים, תתכן אף פגיעה מסוימת ברכוש הפרט לצורך מתן הגנה ראויה לזכויות אדם חוקתיות אחרות של אוכלוסייה המתגוררת באיזור, מקום שאלה עומדות בניגוד לזכות הקנין של הפרט במקרה נתון.[5]

אולם כיצד ניתן ליישם את החריג הזה, כאשר אינו מיועד להגן על החיים התקינים של תושבי השטח הכבוש (להיפך!), אלא להקל על חיי השגרה של המתנחלים הישראלים, שעצם התיישבותם בשטח אסורה לפי המשפט הבינלאומי? זוהי תשובת בית המשפט:

בצד אחריותו של מפקד האיזור להבטיח את בטחון הכח הצבאי שהוא מופקד עליו, עליו לדאוג לשלומם, ביטחונם ורווחתם של תושבי האיזור. חובה זו חלה עליו ביחס לכל התושבים, בלא אבחנה בדבר זהותם – יהודים, ערבים, או זרים. שאלת חוקיות ישיבתם באיזור של גורמי אוכלוסיה שונים אינה עומדת כיום להכרעה בפנינו. מעצם ישיבתם במקום נגזרת חובת מפקד האיזור לשמור על בטחון חייהם ועל זכויות אדם שלהם.[6]

אגב כך, מכיר בית-המשפט בכך שזכויות אלו הן בעלות מעמד חוקתי, גם כאשר מדובר בפלסטינים תושבי השטחים. כך, למשל, מציין בית המשפט כי:

במסגרת אחריותו לרווחת תושבי האיזור, על המפקד לשקוד גם על מתן הגנה ראויה לזכויות אדם חוקתיות של תושבי המקום, במגבלות שהתנאים והנסיבות העובדתיות בשטח מקימות. הגנה כזו חלה על כל סוגי האוכלוסיה המתגוררת במקום – יהודים וערבים כאחד.[7]

מותר להטיל ספק מסוים, אם בית המשפט היה מאשר להרוס בתים עתיקים של יהודים... אך ורק כדי להגן על פלסטינים, המבקשים להגיע לאתר פולחן מוסלמי

הרי לכם תרגיל משפטי גאוני: הפעולות שמיועדות לחזק את המפעל הבלתי חוקי של ההתנחלויות מוצגות כפעולות להגנת זכויות האדם האינדיווידואליות של המתנחלים, ששהייתם במקום היא נתון מוקדם, מעין גזירת גורל, שכלל לא נובע ממעשיה של המדינה, ושאין מהרהרים אחריו. על המדינה להגן מפני מעשי אלימות על כל אדם בשטחה – גם על מהגרת עבודה ששהייתה בישראל מנוגדת לחוק. בבחינת גזירה שווה, עליה להרוס בתים של פלסטינים לשם הגנה על זכותם של מתנחלים ללכת בשבת להתפלל במערת המכפלה. זאת גם אם עצם מגוריהם של המתנחלים במקום מנוגד לחוק הבינלאומי. מובן שההשוואה היא מופרכת. אין ספק, שהמדינה מחויבת להגן על זכויות האדם של כל אדם באשר הוא, בין אם שהייתו במקום זה או אחר היא חוקית או בלתי חוקית. אולם במקרה של המתנחלים, המדינה עצמה היא שותפה לאי החוקיות, והצעד שנבחן על ידי בית המשפט היה חלק ממיסוד השהייה הבלתי חוקית שלהם בשטח.

תהייה אחרת שמעורר פסק הדין נוגעת לאיזון שנעשה בו בין האינטרסים המתנגשים. מצד אחד עמדה הזכות של מתנחלי קריית ארבע לחופש פולחן (ולמען הדיוק: לזכותם להתפלל דווקא במערת המכפלה ודווקא בשבתות ובמועדים, כאשר ההגעה למערה מקריית ארבע נעשית אך ורק ברגל). מנגד עמדו זכותם של הפלסטינים לקניין, והאינטרס לשמר את אופיה האדריכלי של העיר העתיקה בחברון, לרבות מרכיבים מהתקופה הממלוכית. מותר להטיל ספק מסוים, אם בית המשפט היה מאשר להרוס בתים עתיקים של יהודים (שלושה-עשר או שלושה), שיש בהם מרכיבים ארכיאולוגיים המתייחסים לאחת מתקופות השליטה היהודית בארץ ישראל, אך ורק כדי להגן על פלסטינים, המבקשים להגיע לאתר פולחן מוסלמי. המעמד החוקתי של זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים, כפי שנקבע בפסק הדין, לא היווה במקרה זה ערובה לכיבוד הזכויות הללו. 


עו"ד יוסי וולפסון
המחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט
.


[1] 
[2] 
[3] 
למידע נוסף, ר' "רקע על מרכז העיר חברון" באתר בצלם. 
[4] 
[5] 
בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (2004), פסק דין מיום 4.3.2004, פיסקה 9.
[6] 
שם, פיסקה 14.
[7] 
שם.
[email protected] (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב