ישראל מפרסמת נוהל לטיפול בבקשות מעבר מרצועת עזה לגדה המערבית: הנוהל החדש מונע באופן כמעט סופי מעברם של פלסטינים מעזה לגדה המערבית. ישראל מכריזה במפורש, באמצעות נוהל, כי לפלסטינים שמענם הרשום בעזה אין זכות לשהות או לחיות בגדה המערבית

מתחילת האינתיפאדה הנוכחית, פועלת ישראל בדרכים שונות על מנת להביא להפרדה בין הגדה המערבית לרצועת עזה, לפצל את האוכלוסייה הפלסטינית לשתי אוכלוסיות נפרדות, ולנתקן זו מזו. אחד הכלים בהם נעזרת ישראל לצורך זה הוא השליטה שנטלה לעצמה על מרשם האוכלוסין הפלסטיני - בהסכם הביניים בין ישראל לבין אש"ף ("הסכם אוסלו"), הועברו סמכויות ניהול מרשם האוכלוסין של תושבי השטחים לידי הרשות הפלסטינית, ובתוך כך הסמכות לעדכון המען הרשום. על מנת להבטיח כי בידי ישראל יימצא העתק מדויק של מרשם האוכלוסין הפלסטיני, נקבע כי על הצד הפלסטיני לעדכן את הצד הישראלי בדיעבד על כל שינוי שערך במרשם – המרשם שבניהול הרשות נותר המרשם הקובע. בהסכם אוסלו אין התייחסות מיוחדת לשינוי מען בין רצועת עזה לגדה המערבית, וזאת בהתאם לעקרון היסוד הקבוע בהסכם, לפיו שני החלקים הללו מהווים יחידה טריטוריאלית אחת. למרות זאת, בשנת 2000 החליטה ישראל "להקפיא" עדכון כתובות בין רצועת עזה לגדה בהעתק המרשם שבידיה. המידע הרשום באותה עת הוקפא כפי שהיה, בלא אפשרות לשנותו, לתקנו, או לערער על נכונותו. בעקבות ההקפאה הישראלית על העתק המרשם, נתקלו פלסטינים - שכתובותיהם עודכנו רק במרשם הפלסטיני המקורי - בבעיות קשות, עד שבלית ברירה הפסיק גם הצד הפלסטיני לעדכן את המרשם המקורי שבידיו.

מאז שנת 2000 טיפל המוקד במקרים רבים של פלסטינים שזכויותיהם נפגעו כתוצאה ממדיניות ישראל ביחס למעבר מרצועת עזה לגדה המערבית. כתוצאה ממדיניות הבידול ומדיניות הקפאת הליך שינוי המען, פלסטינים רבים מתגוררים מזה שנים בגדה המערבית כאשר מענם הרשמי הוא ברצועת עזה.  בסוף שנת 2007 החלה ישראל להנפיק היתרי שהייה בגדה שנועדו לאותם פלסטינים שמענם הרשום הוא עזה. ההיתרים ניתנו רטרואקטיבית, לפי קריטריונים מעורפלים ומבלי שנעשה שינוי כלשהו בחקיקה.

במהלך 2008 הגיש המוקד מספר עתירות לבג"ץ בעניינם של פלסטינים שהמדינה התנגדה למעברם מעזה לגדה למרות שלא הייתה נגדם מניעה ביטחונית. הדיון בעתירות אוחד ובמסגרתו הורה ביהמ"ש למדינה לגבש נוהל לטיפול בבקשות למעבר של פלסטינים מעזה לגדה.

ע"פ הנוהל שזה עתה פורסם, רק בקשות "הומניטאריות אובייקטיבית", שיועברו לישראלים ע"י מנכ"ל המשרד לעניינים אזרחיים הפלסטיני, ייבחנו. בקשות אלו כוללות שלוש קבוצות: חולים כרוניים שמרפא למחלתם מצוי אך ורק בגדה המערבית; קטינים, מתחת לגיל 16, שיתייתמו מהורה ברצועת עזה והורהים השני מצוי בגדה המערבית, והוכח שאין אדם אחר שיכול לטפל בהם בעזה; קשישים, מעל גיל 65, במצב סיעודי שמחייב טיפול קרוב משפחה שגר בגדה, ואין לכך תחליף בעזה. הנוהל הוא מדורג – תחילה יקבלו היתר לשישה חודשים, לאחר שנה, ינתנו היתרים שנתיים, ולבסוף, כעבור שבע שנים, תשקול ישראל האם ניתן לשנות את המען. בכל אחד משלבי חידוש ההיתר יידרש המבקש להוכיח שוב את זכאותו על פי הקריטריונים הצרים המתוארים.

הנוהל מתעלם כליל מהתחייבותה של ישראל בעבר להכרה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולמימושה של זכות זו ברצועת עזה ובגדה המערבית כיחידה אינטגרלית אחת. הוא מתעלם מזכויותיהם של הפלסטינים לבחור את בני זוגם, לקיים חיי משפחה ולבחור את מקום המגורים שלהם. הוא פוגע בחופש העיסוק של הפלסטינים כמו גם בזכותם לטיפול רפואי. הקריטריונים המוצעים בנוהל הם כל כך צרים עד כדי היותם פרי דמיונו של מתאם הפעולות בשטחים. ראוי לציין שע"פ הקריטריונים המוצעים, קל יותר לפלסטיני לקבל היתר שהייה בישראל או לנתין זר לקבל מעמד בשטחים מאשר לפלסטיני מעזה לעבור להתגורר בגדה המערבית. יתרה מזו, מציין הנוהל, כי אולי בעתיד זכותם של הפלסטינים לחופש תנועה בין חלקי השטחים הכבושים תהייה תלויה במכסות כאלה או אחרות שישראל תקבע.

הנוהל כמובן מתייחס רק למעבר שבין רצועת עזה לגדה המערבית ונמנע מלציין פירוט למעבר בכיוון ההפוך, כלומר מהגדה המערבית לרצועת עזה. המוקד מדגיש כי הנוהל מבטא מדיניות של טרנספר לכל דבר ועניין, שכן בעוד שהמדיניות מונעת מעברם של פלסטינים מעזה לגדה המערבית ומגוריהם שם, היא מעודדת מעברם של פלסטינים מהגדה לרצועת עזה, שמשמעו הרחקה לצמיתות מהגדה המערבית. גם בתקופות עימות ממשיכים בני זוג להינשא, להקים משפחות ולהוליד ילדים. לא רק שישראל אינה יכולה להתעלם מכך, זוהי חובתה לעשות כל שביכולתה על מנת לאפשר את המשכם של חיים תקינים בשטחים הכבושים.