רקע
בשנת 1967 סופח שטח הכפר צור באהר לירושלים והפך לחלק בלתי נפרד מהעיר. במהלך השנים הקימה ישראל סביב הכפר שכונות, שנועדו להתיישבות של יהודים, שנגסו באדמות הכפר ושהפריעו להתפתחותו. בשל המחסור הקשה בשטחים לבנייה, נוצרה בכפר מצוקת דיור חמורה. הכיוון היחידי אליו יכול היה הכפר להתפתח, על מנת להקל במעט על מצוקה זו, היה הכיוון הדרום-מזרחי. אלא שחלק מאדמות הכפר באזור זה נמצאות מחוץ לתחום המוניציפאלי של ירושלים. ואדי חומוס הוא אחד מאותן אדמות שמחוץ לתחום העירוני.
כשהחליטה ישראל על תוואי חומת ההפרדה מסביב לירושלים, נוסף קושי נוסף – התוואי המוצע חצה את הכפר וכלל לא תאם את גבול השיפוט העירוני. תושבי צור באהר יצאו למאבק משפטי נגד התכנון להקים את הגדר ממערב לשטחים הדרום-מזרחיים של הכפר, כדי להותיר את הכפר בשלמותו. המאבק נחל הצלחה, והחומה נבנתה כך שגם תושבי השכונה הדרום-מזרחית, ובכללם העותרים, נמצאו באותו צד שלה.
העתירות
שתי עתירות הוגשו לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בעניין תושבי שכונת ואדי חומוס שבצור באהר:
האחת בעניין רישום שני ילדיו של תושב קבע בישראל, המתגורר בצור באהר, במרשם האוכלוסין הישראלי (עתירת המוקד להגנת הפרט). בדומה לבתים אחרים בשכונה הדרום-מזרחית, גם ביתה של משפחת העותר ממוקם באזור ואדי חומוס, מחוץ לתחום השיפוט העירוני.
העתירה השנייה עניינה בדחיית בקשה לאיחוד משפחות שהוגשה עבור בת זוגו של תושב קבע בישראל, המתגורר אף הוא בצור באהר. בקשת בני הזוג אושרה תחילה, אך מאוחר יותר נמסר להם כי הבקשה מסורבת, כיוון שאינם מתגוררים בשטח ישראל. בני הזוג מתגוררים בשטח השייך למשפחת העותר, בוואדי חומוס.
ביום 26.1.2009 קיבלה השופטת צור את העתירה שעניינה איחוד משפחות. בהתייחסה לסוגייה האם יש לראות את תושבי ואדי חומוס כמקיימים מרכז חיים בישראל, חזרה השופטת לפסק דין שניתן בבית הדין לענייני עבודה,
(בב"ל 10177/05 ועד הכפר צור באהר נ' המוסד לביטוח לאומי), שקבע כי תושבי הקבע של שכונת ואדי חומוס זכאים לזכויות על פי חוק הביטוח הלאומי. ביהמ"ש קבע כי ראוי שההחלטה בעניין חוק הביטוח הלאומי תחול גם בכל הנוגע לחוק הכניסה לישראל, שכן אין טעם לראות בתושבי השכונה משום תושבי ישראל לצורך מימוש זכויותיהם הסוציאליות אבל לא לצורך מימוש זכותם לחיי משפחה. ביהמ"ש פסק כי "מקום המגורים של העותרים נמצא פורמאלית מחוץ לתחומי מדינת ישראל, אך במציאות המיוחדת שנוצרה, יש מקום לקבוע כי מרכז חייהם נמצא בתחומי ישראל."
באותו יום ממש, באותו בית משפט, דחה השופט סולברג את העתירה שעניינה רישום ילדיו הקטנים של תושב צור באהר, שמתגורר עם משפחתו באותו ואדי חומוס, במרשם האוכלוסין בישראל. במקרה זה דחה ביהמ"ש את הטענה כי ראוי להחיל את ההחלטה הנוגעת לחוק הביטוח הלאומי גם על חוק הכניסה לישראל. ביהמ"ש קבע כי "מי שאינו מחזיק בתושבות ישראלית אינו זכאי לתנאים הללו", והרי ילדיו של העותר טרם נרשמו במרשם האוכלוסין – זוהי העילה לעתירתם. ביהמ"ש סיכם – "זהו טבעם של גבולות וקווי תיחום, שהם מבחינים, לעיתים גם בשרירות, בין הניצבים משני עבריהם. אך קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע. מעת שמדינת ישראל לא החילה את ריבונותה על השטח שממזרח לתחום המוניציפאלי של העיר ירושלים, על-פי הגבול שנקבע לו; מכיוון שבני המשפחה חיים בצוותא-חדא תחת קורת גג אחת; בהיותם מתגוררים ולנים דרך קבע בביתם שמחוץ לישראל, אין העותרים 2 ו-3 ממלאים אחר הדרישה של מרכז חיים בישראל."
לצפייה בפסק דין בעניין רישום הילדים (עת"ם 8350/08)לצפייה בפסק הדין בעניין איחוד משפחות (עת"ם 8568/08)עוד בעניין ואדי חומוס מתוך לסה פאסה 
