שפוט ביטחוני
עצור ביטחוני
עצור מינהלי
סה"כ
3.11.2008

ארגוני זכויות אדם, ביניהם המוקד להגנת הפרט, הגישו בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בשל הפרת הצו המוחלט שניתן בעתירתם משנת 1994, לאסור על השימוש בעינויים והתעללות במהלך חקירות שב"כ: מאז מתן פסק הדין הצטברו עדויות המצביעות כי נוהג השימוש באלימות פיזית במהלך חקירה מעולם לא פסק וחוקרי השב"כ ממשיכים בהפעלת שיטות חקירה בלתי חוקיות בחסות "הגנת הצורך"

ב-6 בספטמבר 1999 פרסם בג"ץ את פסק דינו במספר עתירות, ביניהן עתירת המוקד להגנת הפרט, כנגד מדינת ישראל והשב"כ, לאסור על השימוש בשיטות חקירה המהוות התעללות אסורה ואף עינויים. פסק הדין שינה את המצב המשפטי ששרר עד אז בישראל בשאלת סמכויותיו של השב"כ בחקירת חשודים בפעילות טרור.

מסקנתו המרכזית של בג"ץ היתה, כי אין לשב"כ סמכות חוקית להשתמש באמצעי חקירה פיזיים, החורגים מכללי החקירה "הסבירה וההוגנת", והגורמים סבל לנחקר. פסק הדין קבע כי "סמכות החקירה המוקנית על פי חוק לחוקר שב"כ היא אותה סמכות חקירה המוקנית על פי חוק לחוקר משטרה", כלומר, השימוש ב"אמצעים פיזיים" על-ידי השב"כ הוא בלתי חוקי, שכן הוא חורג מעקרונות החקירה הסבירה, פוגע בזכותו של הנחקר לכבוד, המעוגנת בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, ומהווה עבירה פלילית לפי חוק העונשין.

למרות כל זאת, קבע בג"ץ כי חוקרי שב"כ שחרגו מסמכותם והשתמשו בלחץ פיזי, לא ישאו באחריות פלילית אם יסתבר בדיעבד שהדבר נעשה ב"נסיבות המתאימות". וזאת על בסיס הגנת הצורך המוכרת מחוק העונשין. משמעות הדבר היא כי אם יחליט חוקר שב"כ על שימוש בכוח בעת חקירה, עת יחוש חובה לעבור על החוק בנסיבות קיצוניות, תיעשה החלטתו זו אך ורק על דעתו, ובהיעדר כל גיבוי משפטי באותו שלב, מתוך אמונה שהגנת הצורך תפטור אותו מאחריות לכשיתברר עניינו במסגרת הליך פלילי.

ההנחה של בג"ץ, לפיה במקרים מסוימים עשוי חוקר ליהנות מהגנת הצורך (במסגרת פלילית, כשהוא עומד לדין) עומדת בניגוד למשפט הבינלאומי, הקובע ששום נסיבות אינן יכולות להצדיק עינויים. על-כל-פנים, גם לפי פסיקת בג"ץ, מדובר בהגנה מוגבלת מאוד: היא אינה מכשירה את העינויים אלא רק עשויה לפטור את החוקר מענישה פלילית בגין פעולה שנעשתה מתוך אימפרוביזציה של רגע ולא באורח שיטתי.

למעלה מתשע שנים עברו מאז ניתן פסק הדין ובמקום להפסיק את מנהג העינויים הבלתי חוקי, הונהג בשב"כ נוהל "חקירת צורך": נוהל המופעל מראש, ומהווה, למעשה, אישור אפריורי לחוקרים לנקוט באמצעי חקירה פיזיים, חריגים ובלתי-חוקיים, אשר נפסלו בפסק הדין. העותרים מדגישים בבקשתם כי גם לגישת פסק-הדין, הגנת הצורך לעולם תינתן לאחר מעשה. מתן הבטחה, מלכתחילה, מטעם  מי מהממונים, להגנה מאחריות, היא הכשרה מראש של פעולה בלתי חוקית.

העותרים מזכירים כי להפרת פסק הדין השלכות מעבר לפעילות השב"כ, שכן לא פעם נשענת המערכת המשפטית על הודעות שנגבו באמצעים פסולים. ובכך, כפי שנכתב בבקשה לביזיון, בתי המשפט "מוסיפים חטא על פשע כשהם מאפשרים למעשה העינוי עצמו, כשלעצמו פשע נגד האנושות על פי המשפט הבינלאומי, לבסס הרשעות באישומים חמורים שעונשים כבדים שבצידם. אין כל דרך לקיים הליך הוגן כשממרתפי ההליך עולים הדי זעקות מעונים. אין כל דרך לזקק ממעשה עינוי נפשע ראיה כשרה להרשעה. בתי המשפט מאפשרים לפשע העינויים להתפרץ אל הדין הפלילי, לזהמו ולהפכו להליך ריק, לריטואל טקסי, ובסופו של יום להוביל לעיוותי דין והודאות-שווא."


לצפייה בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט מיום 2.11.2008


לצפייה בפסק הדין מיום 6.9.1999

  

לצפייה בדו"ח בצלם והמוקד להגנת הפרט מאי 2007

  

לצפייה בדו"ח הוועד הציבורי נגד עינויים פברואר 2008


mail@hamoked.org.il (02) 627 1698 (02) 627 6317

red-id | רד אינטראקטיב