العربية
EN
العربية
EN
העותרת ובעלה נישאו בשנת 1990 ולהם שישה ילדים. במאי 2002, עם סיום פרשת התבצרותם של פלסטינים בכנסיית המולד בבית לחם, הורחק הבעל מביתם בבית סאחור לרצועת עזה, במסגרת הסכם בחסות בינלאומית. בשנת 2003 עברה העותרת עם ילדיה לרצועה, לאחר שקיבלה היתר כניסה לישראל, ובשנת 2005 ביקשה לשוב לבית סאחור ולבקר אצל אביה, הלוקה בליבו. באוגוסט 2006, ורק לאחר התערבות המוקד, נתאפשרה חזרתה עם ילדיה לביתם שבגדה המערבית, שם הם שוהים כיום, למעשה, בכפייה. כל בקשותיה להיתר כניסה לישראל לצורך חזרתם לרצועת עזה סורבו, והתייחסות הצבא לפניות המוקד התדירות מבוששת להגיע זה למעלה מארבעה חודשים.
התחייבות הצבא לאפשר את הביקורים בכפוף להיעדר מניעה ביטחונית התקבלה במסגרת בג"ץ 10677/04. למרות זאת, מתעקש הצבא לפגוע במרקם חייה של משפחת העותרים ולהתעלם מזכותם לחיי משפחה – זכות מוגנת ומרכזית במשפט הישראלי, במשפט הבינלאומי ההומניטרי ובמשפט זכויות האדם הבינלאומי. במדיניותו הקלוקלת, בהתעלמות מפניות העותרת ומפניות המוקד, פוגע המשיב גם בזכותם של ששת ילדי העותרים לחיות עם אביהם, ובזכותו שלו להורות, למשפחה ולכבוד.
בנוסף טוען המוקד, כי לפלסטינים תושבי הרשות הפלסטינית עומדת הזכות לחופש תנועה ללא הפרעה בין הגדה המערבית לעזה, המהוות יחידה טריטוריאלית אחת, כפי שעולה מההסכמים הרבים בין ישראל לרשות. ההגבלה שמטיל הצבא על מעברם של העותרים מנוגדת אף היא לדין הבינלאומי – סעיף 27 לאמנה קובע כי מוגנים תחת כיבוש זכאים בכל הנסיבות ליחס של דרך ארץ לכבודם ולזכויותיהם המשפחתיות; סעיף 12(א) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות קובע כי אדם הנמצא כחוק בתוך שטחה של מדינה, רשאי לנוע ולבחור את מקום מגוריו באופן חופשי; סעיף 13 להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע כי זכותו של כל אדם לנוע, לעזוב ולחזור לארצו ולבחור את מגוריו.
