המוקד להגנת הפרט עותר לבג"ץ לבטל את חוק האזרחות, ככל שהוא חל על ילדים קטינים של תושבי הקבע של ישראל, או לחלופין לקבוע כי כל ילד שאחד מהוריו תושב קבע במדינה והוא מתגורר עם הורהו בישראל באופן קבוע – יהיה זכאי לתושבות קבע בישראל: המוקד טוען כי דין החוק להתבטל בהיותו בלתי חוקתי, נובע משיקולים דמוגרפיים-גזעניים וכלכליים, וסותר את פסק הדין בבג"ץ 7052/03

העתירה, שהוגשה ביום 7.6.07, מתמקדת בילדיהם של תושבי הקבע בישראל, המתגוררים עם הוריהם בירושלים המזרחית. כתוצאה מחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג–2003, הילדים נותרים חסרי מעמד, ועלולים להיקרע מעל הוריהם ואחיהם. העתירה מדגישה כי הילדים שהחוק שולל את זכאותם לקבל מעמד בישראל, הם ילדים החיים ממילא במציאות בה מדירות אותם ממשלות ישראל מחינוך ראוי, מרווחה וממערכת תשתיות יעילה. זוהי מציאות חיים קשה באווירה של עוני ופשיעה, המוליכה לכך שלמעלה מחמישים אחוזים מהילדים המטופלים על ידי רשויות הרווחה בירושלים המזרחית מוגדרים כילדים בסיכון. אלו חיים של ילדים שמדינת ישראל מנסה לנשלם מהזכויות היסודיות ביותר של כל אדם – כבודו, משפחתו, מעמדו.

העתירה מגוללת את סיפורן של כמה משפחות הנפגעות כתוצאה מהחוק. כך למשל משפחת מוראר: אם המשפחה היא תושבת קבע שעברה עם בעלה לחברון –  שם נפטר –  וכעבור כמה שנים חזרה להתגורר בירושלים. המשפחה אחת היא, אך מעמד בניה שונה: בעוד שלאם מעמד של תושבת קבע, שניים מילדיה מוגדרים כתושבים ארעיים, שני ילדים אחרים משוללי מעמד ושהייתם מוסדרת באמצעות היתרים זמניים, והילדה הגדולה במשפחה אינה זכאית אף לא להיתר שהייה, ולמעשה, מבחינת המדינה, כלל אינה קיימת. שלושת הילדים חסרי המעמד נמצאים בין הפטיש לסדן; רוב בני משפחת אביהם בגדה כבר אינה בין החיים, ודודם, אחי אביהם, הוא אדם חולה כרוני ומשפחתו מונה 11 נפשות. מרכז חייה של משפחת מוראר הוא בירושלים ואין להם מקום אחר זולתה –  כאן גרים עם אימם ואחיהם, כאן הם לומדים וכאן נמצאים חבריהם. כתוצאה מהחוק נמצאים הילדים חסרי המעמד בחרדה תמידית: האם יוכלו להמשיך להתגורר בישראל לאחר גיל 18? האם ייאלצו להיפרד מעל אימם ומעל אחיהם הקטנים? ומעל לכל – לאן ילכו?

החוק מבחין בין ילדים עד גיל 14 להם רשאי שר הפנים להעניק מעמד בישראל, לבין ילדים מעל גיל 14 להם יכול שר הפנים, לכל היותר, להעניק היתר שהייה, המקביל לאשרה הניתנת לתיירים. היתר השהייה אינו מקנה כלל זכויות סוציאליות: כך למשל, שלושת ילדיה הגדולים של גברת מוראר לא יהיו זכאים לקצבאות ילדים או לקצבאות נכות; הם אינם זכאים לביטוח בריאות ממלכתי; אם יאושפזו או ייזקקו לאבחון רפואי לא יקבלו תמיכה מהמדינה בה הם חיים. פעמיים בשנה הם צריכים לצאת לשטחים להאריך את ההיתרים הניתנים להם, אך חשופים לקשיים במעבר היומיומי במחסומים. בנוסף, על פי סעיף 3ד, ילדים בגילאי 18-14 עלולים לעמוד בפני סכנה של גירוש בכל עת, אם יחליטו גורמי ביטחון כי קרוב משפחתם (בן זוג, הורה, ילד, אח, אחות ובני זוגם) עלול להוות סכנה ביטחונית – כך למשל עלול קטין להיות מגורש בגין פעולות שעשה גיסו, אותו מעולם לא ראה ואין הוא נמצא עימו בקשר.

ביום 28.3.2007 התקבל תיקון מס' 2 לחוק. במסגרת התיקון, מנסה המחוקק לרחוץ בניקיון כפיו ולקבוע "סעיף הומניטרי", אך הסעיף הינו מצומצם עד שהוא מאבד כל תוכן ממשי. החריג ההומניטרי מכיל מלכוד – הוא קובע בנשימה אחת כי "קיים" חריג כזה, אך מוסיף שעצם מגוריו של ילד בישראל עם הורהו אינה מהווה טעם הומניטרי מספק להעניק לו מעמד.

המוקד קובע כי על בית המשפט לבטל את החוק או לכל הפחות לקבוע כי הוא אינו חל על ילדים של תושבי המדינה, בין השאר מהטעם כי הוא סותר את פסק הדין בבג"ץ 7052/03. פסק דין זה ניתן בעתירות שהוגשו נגד חוק האזרחות, בנוסחו הקודם, בין היתר בעתירה שהגיש המוקד, אף היא בעניינם של ילדיהם של תושבי הקבע (בג"ץ 10650/03 - אבו גווילה ואח' נ' שר הפנים ואח').  בעתירה הנוכחית מצוין כי רוב שופטי ההרכב התנגדו להחלתו על ילדים, או למצער לצמצם את תחולתו ככל שנוגע הדבר למעמד ילדיהם של תושבי הקבע. העתירה קובעת כי התיקון החדש לחוק אינו עומד בעקרונות ובדרישות שהתווה בג"ץ, כפי שבאו לידי ביטוי בפסק הדין. כן קובעת העתירה כי התיקון לחוק – בדומה לחוק עצמו – התקבל ממניעים דמוגרפיים-גזעניים, וכן במטרה לחסוך את עלותן של הזכויות הסוציאליות אותן מחויבת המדינה להעניק לילדים במעמד ארעי או קבוע.

בנוסף טוען המוקד, כי הליך חקיקת החוק סבל מפגמים נרחבים – דרך קבלתו הייתה בהליך מהיר ובלתי ממצה, תוך התעלמות מהחוק לציון מידע בדבר זכויות הילד. זאת, דווקא בחוק הנגוע עד צוואר בשיקולים זרים ופסולים, החורץ את גורלן של משפחות רבות כל כך.

לצפייה בעתירה מיום 7.6.07

לצפייה בפסק דין עדאלה מיום 14.5.06