המוקד להגנת הפרט - רישום ילדים-ירושלים: המוקד להגנת הפרט עותר נגד מדיניותו החדשה של משרד הפנים, לפיה לא יוענק מעמד בישראל לילדים של תושבי ישראל, שנולדו בשטחים וכן לא יוענק מעמד לילדים שנרשמו במרשם האוכלוסין בשטחים, אף אם נולדו בישראל. המדובר בילדים, המתגוררים עם ההורה התושב בישראל. מדיניות זו, שלכל היותר מקנה לילדים אלה אישורי שהייה זמניים בישראל, גוזרת עליהם חיים ללא זכויות סוציאליות וביטוח בריאות, ובמקרים רבים אף כופה פירוד בין ילד להורהו
חזרה לעמוד הקודם
10.11.2004

רישום ילדים-ירושלים: המוקד להגנת הפרט עותר נגד מדיניותו החדשה של משרד הפנים, לפיה לא יוענק מעמד בישראל לילדים של תושבי ישראל, שנולדו בשטחים וכן לא יוענק מעמד לילדים שנרשמו במרשם האוכלוסין בשטחים, אף אם נולדו בישראל. המדובר בילדים, המתגוררים עם ההורה התושב בישראל. מדיניות זו, שלכל היותר מקנה לילדים אלה אישורי שהייה זמניים בישראל, גוזרת עליהם חיים ללא זכויות סוציאליות וביטוח בריאות, ובמקרים רבים אף כופה פירוד בין ילד להורהו

רקע: מעמד ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית

כעניין של מדיניות חברתית ומשפטית אומץ בישראל העיקרון, לפיו מעמדו של ילד צריך להיות כמעמד הורהו-המשמורן תושב המדינה, ובלבד שהילד חי עם הורהו זה בתחומי המדינה. עיקרון זה נגזר מכללי יסוד בדבר החובות והזכויות של הורה-משמורן ביחס לילדו הקטין, ובדבר ההגנה שעל החברה לפרוש על מערך היחסים שביניהם.

החקיקה כיום בעניין רישום ילדיהם של תושבי קבע במרשם האוכלוסין היא חלקית. אם הילד נולד בישראל, רישומו ייעשה בהתאם לתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל. לעומת זאת, אם הילד נולד מחוץ לישראל, כולל בשטחים, תקנה 12 אינה חלה באופן ישיר, ולמעשה לא קיימת חקיקה בנושא זה ורישום הילדים נעשה לפי החלטות משתנות של משרד הפנים. במשך שנים ארוכות נהג משרד הפנים בצורה דומה בילדים שנולדו בישראל ומחוצה לה. מעמדם נדון במסגרת הליך של "בקשה לרישום ילדים" ועל-פי הקריטריון של מרכז חיים. כך נשמר העיקרון לפיו מעמדו של ילד החי עם הורהו בתחומי המדינה, צריך להיות כמעמד הורה זה, תושב המדינה.

לאחרונה חלו שינויים במדיניות זו, והחלה התייחסות שונה לילדי-תושבים שלא נולדו בישראל, כמו למשל, דרישת משרד הפנים כי בהליך בקשה להענקת תושבות לילדים אלה יש לשלם אגרה.

באוקטובר 2004, בעקבות עתירה מינהלית שהגיש המוקד להגנת הפרט בעניין זה, ניתן תוקף של פסק דין להסכמה, לה שותף גם משרד הפנים, לפיה מעמדם של ילדים שנולדו מחוץ לישראל יוסדר באמצעות מתן מעמד של תושבות ארעית - המקנה את כל הזכויות הסוציאליות - למשך שנתיים רצופות, אשר לאחריהן תוענק תושבות קבע. משרד הפנים התחייב לעגן הנחיה זו כנוהל רשמי, שיפורסם בציבור.

לצפייה בפסק הדין בעתירה: עת"מ 402/03 - ג'ודה ואח' נ' שר הפנים ואח'

עניינה של העותרת בעת"מ 1238/04

העותרת בעת"מ 1238/04 היא תושבת מדינת ישראל הנשואה לתושב השטחים. במהלך השנים נולדו לעותרת ולבן זוגה שמונה ילדים: בתם הבכורה, בת ה-15 נולדה בירושלים, ששת ילדיהם הצעירים נולדו בגדה ובתם התינוקת נולדה בירושלים, וניתן לה מעמד של תושבת קבע בישראל.  בשנת 1995 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות עבור בן זוגה. בני הזוג לא קיבלו תשובה בעניין בקשתם זמן רב, ועל מנת שלא להותיר את ילדיהם מחוסרי מעמד רשמו את ילדיהם במרשם האוכלוסין בגדה. מיום נישואיהם מנהלים בני הזוג את חייהם מבחינות רבות בירושלים, בה גם עובד בן זוגה של העותרת באמצעות היתרי שהייה שניתנו ע"י הצבא. בשנים האחרונות אף החלו בני הזוג להתגורר בירושלים, וילדיהם לומדים בבתי ספר בעיר. לפיכך, ביקשה העותרת להסדיר את מעמדם של ילדיה בישראל.

יש לציין כי לאחרונה, וללא כל פרסום בציבור, שינה משרד הפנים את מדיניותו בעניין רישום במרשם האוכלוסין של ילדים שנולדו מחוץ לישראל (כולל בשטחים הכבושים) וכיום יש להגיש עבור ילדים אלה בקשות לאיחוד משפחות, אלא שכידוע, חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), אינו מאפשר כלל הגשת בקשות חדשות לאיחוד משפחות. לפיכך הודיע משרד הפנים לעותרת כי לא ניתן להסדיר את מעמדן בישראל של בנותיה הגדולות, בנות ה-15 וה-14, ואף לא את שהייתן במדינה, ולכן הן בבחינת שוהות בלתי חוקיות(!) זאת, למרות שהבת בת ה-15, שנולדה בישראל, היתה זכאית לקבל מעמד של קבע, בהתאם לתקנה 12, כפי שקיבלה אחותה התינוקת, ואחותה בת ה-14 זכאית היתה להתחיל בהסדר שיוביל לקבלת אותו מעמד, משום שהיה על משרד הפנים להחיל בעניינה את החריג הכללי בחוק האזרחות, בשל הנסיבות המיוחדות וחובתה של המדינה להגן על התא המשפחתי ועל טובת הילד.

בקשתה של העותרת להסדרת מעמדם של חמשת ילדיה הצעירים יותר סורבה אף היא. לטענת משרד הפנים, כל עוד חוק האזרחות והכניסה לישראל בתוקף לא ניתן יהיה להסדיר את מעמד הילדים בישראל. בכך מתעלם משרד הפנים מהקביעה המפורשת בחוק, כי לשר הפנים יש סמכות להעניק לילדים מתחת לגיל 12 מעמד בישראל. עם זאת, אישר משרד הפנים את הסדרת שהייתם של הילדים בישראל באמצעות היתרי שהייה, שיינתנו מדי שנה, בכפוף לבדיקת מרכז חייהם בישראל ולבדיקות פליליות וביטחוניות(!). ילדים אלו יחלו, אם כן, בהליך איחוד משפחות במתכונת שאינה ברורה ולא נמסרה להם, אך לא תכלול, כאמור, את הסדרת מעמדם. החלטה זו מתעלמת מפסק דין ג'ודה האמור, לפיו זכאים הילדים להתחיל בהסדר שיוביל לקבלת מעמד של קבע בישראל.

המוקד פנה למשרד הפנים בטענות כנגד מדיניות חדשה זו, פניות שכללו גם בקשה לקבל לידיו את הנוהל על בסיסו אומצה אותה מדיניות. לאחר שכל הפניות הללו לא הועילו, עתר המוקד בעניין לבית המשפט לעניינים מינהליים ביום 10 בנובמבר 2004. העתירה מדגישה את התוצאות הקשות הנובעות מהיעדר מעמד בישראל לילדיה של העותרת, ולילדים רבים אחרים של תושבי קבע בישראל, שאינם מוכרים על ידי המוסד לביטוח לאומי ובהתאם לכך אינם זכאים לזכויות סוציאליות, כמו קצבאות ילדים או נכות. ילדים אלה אף אינם זכאים לביטוח בריאות ממלכתי ואם יחלו חלילה ויזדקקו לטיפול רפואי, לא יהיו זכאים לתמיכת מדינת ישראל על אף היותם ילדי תושבים, כפי שזכאים לכך ילדיהם של שאר תושבי המדינה. ילדים רכים בשנים של תושבי ישראל, כגון בתה בת ה-4 של העותרת, "יטורטרו" שוב ושוב למינהל האזרחי בשטחים לשם קבלת היתרי שהייה בישראל, שיינתנו בכפוף לבדיקות ביטחוניות.

בעתירה גם מודגשת הפגיעה הקשה שפוגעת מדיניות זו בזכות לחיי משפחה וזכותם של ילדים להגנת החברה, בניגוד לעקרונות המשפט הישראלי והבינלאומי. הסירוב לרשום ילד כתושב ישראל, כאשר הורהו תושב ישראלי שמקום מגוריו בישראל, משמעו - כפיית פירוד על הילד מהורהו, פגיעה בהתפתחותו, והתערבות בתא המשפחתי בניגוד לטובתו. לחלופין, יישאר הילד בלית ברירה עם הורהו בישראל, אך ללא מעמד יציב וברור, כל עוד קשיי החיים ללא מעמד לא יכניעו את המשפחה. לטענת משרד הפנים, מדיניותו זו עולה בקנה אחד עם חוק האזרחות והכניסה לישראל, שמטרתו המוצהרת היא, כביכול, להתמודד עם האיום הביטחוני. ברור שטעם זה אינו יכול לעמוד כאשר מדובר בילדים קטינים של תושבים, אשר לא להם ולא להוריהם מיוחסת מסוכנות ביטחונית.

נראה כי הטעם היחידי למדיניות זו של משרד הפנים, הוא הרצון לשמור על מאזן דמוגראפי של רוב יהודי. על רצון זה ניתן ללמוד מפרסומים רבים בעיתונות ומהתבטאויות פומביות שקדמו להחלטת הממשלה ממאי 2002, ולחקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה).  מדיניות זו מהווה גם אפליה פסולה בין תושבי ישראל בני הלאום הערבי שילדיהם נולדו בשטחים לבין שאר תושבי ישראל, המתגוררים בישראל ואף מחוץ לגבולותיה, והיא בבחינת ענישה קולקטיבית של ציבור רחב של הורים וילדים, שנעשתה ללא פרסום וללא עיגון בתקנות או נהלים.

לצפייה בעתירה שהגיש המוקד: עת"מ 1238/04 – ג'ובראן ואח' נ' שר הפנים ואח'